על חירות – נתי רכט

הנה פסוק מפתיע מהתורה. פסוק המתייחס לתוכן הכתוב על לוחות הברית: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”

למה הפסוק הזה מפתיע? כי יש פה שגיאת כתיב. מעין פדיחה של התורה. חרוט כותבים עם ט׳ לא עם ת׳. בפסוק היה צריך להיות כתוב : מכתב אלוהים…חרוט על הלוחות. ואולי אין כאן טעות אלא מסר לדורות?

בפרקי אבות, חיבור מתקופת המשנה שחובר בסביבות שנת 200, אומר על הפסוק הזה החכם רבי יהושע בן לוי: ״אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת״.
מה המכתב שכתוב על לוחות הברית? חירות. חירות מאשליית העולם, מחיי בלבול. חירות להיות עצמי, להיות אלוהי/ת.

הרב קוק איש רוח, משורר ומנהיג שחי בראשית המאה ה- 20 כותב על ההבדל בין העבד לבין בן החורין: ״ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך – בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה שהאדם וכן העם בכלל מתרוממים על ידה. להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, להיתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, בתכונה כזאת איפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא טוב ויפה״

להיות חירותי זה להיות נאמן לעצמיות הפנימית ולחיים במודעות, ואז החיים מקבלים משמעות. בניגוד לשעבוד לטרנדים, לאשליה ולרשמי ההכרה, אפשר לחיות חיי חירות בכל מצב וזה גם המסר האלוהי בלוחות הברית, מסר שהוא חרות על הלוחות (כבר הבנו שזו לא שגיאת כתיב). 

אין חג שמציין את החירות יותר מפסח. בתפילות החג משתמשים בביטוי ״חג חירותינו״. כל מהותו של החג היא לחגוג את פוטנציאל החירות ולצעוד לקראתו, ממש כמו בסיפור יציאת מצרים. אומרת ההגדה של פסח: ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יציאת ממצרים.״ סיפור יציאת מצרים הוא סיפור עכשווי, שקורה כאן ועכשיו, זהו סיפור החירות של כל אחת ואחד מאיתנו.

מצרים היא לא רק מדינה. אלו הם המיצרים שמצרים לנו את החיים: רשמי העבר, הפחדים, ההתניות החברתיות ועוד. הסיפור המקראי קורא לנו לצאת מהעבדות ולחיות חיי חירות. לצאת למסע אישי, פנימי אל עבר החירות. לפעמים במסע חושבים שהגענו לסוף, שאין עוד איך להמשיך מכאן. הגענו ל׳ים סוף׳ וזהו נתקענו. הסיפור המקראי קורא לך ומפציר בך לקרוע את ים סוף, לגלות בו את הנתיב ולהמשיך ולצעוד במדבר בחוסר ודאות. לצועדים בדרך היא הולכת ומתגלה –  דרך שמובילה לחיים של מודעות, ערות, חיי משמעות, שחרור של התניות, הצמדויות ודחיות.

פסח מזכיר לנו לקחת כצידה לדרך את המצה ולוותר על החמץ. החמץ מחמיץ את המהות, הוא תופח ומלא ב״אני״ מדומה. המצה עשויה רק קמח ומים, היא המיצוי, מהות הדברים, מקוריותם – זו החירות.  ״החירות…היא אותו הרוח הנישאה … להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו״ כמו שלימד הרב קוק. או בציטוט אחר שלו: ״… אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים שהם חונקים את הרוח העליונה החופשית, שהם מחללים את הקודש הבא מעולם העליון, עולם החירות…חירות מוחלטת לשאיפה, חופש גמור לנטיית הרצון וליצירה, וכגודל החופש כן תגדל הקדושה, כה יתרוממו החיים ….״ [על פי הר׳ קוק, אורות הקודש א׳ עמוד קסו]

שנצא ממצרים, שנשתחרר מכבלי השעבוד, שנחיה חיי חירות מלאי משמעות וקדושה.

חג חירות שמח!

פוסטים דומים

כתיבת תגובה