|

תזכורות לעצמי – עזרה ראשונה להכרה – זיו שנהב

ביום רע:
יום איכסה, פויה ועוד מילים בז׳אנר הזה.
כל המחשבות הרעות שיכולות לעלות הגיעו לבקר –
את לא טובה מספיק במה שאת עושה.
את לא אהובה.
את לא תצליחי בלימודים או בחיים או בכלל.

ובנוסף לכל הבליל הזה גם הגיעה המועקה בחזה וקצת יובש בפה.

מה שעשיתי באופן אוטומטי לגמרי זה לנסות להפסיק את הרגשות האלה וכמה שיותר מהר יותר טוב.
ניסיתי הכל – קפה קר ושוקולד, לגלול באינסטגרם ולדבר עם חברה ועוד ועוד.
וואלה לא עבד. הכל עדיין לגמרי כאן ואולי אפילו התעצם.

אז מה אפשר לעשות? 

כשהתחלתי ללמוד טיפה יותר על עצמי, על הרגשות שלי ועל איך הכל עובד הבנתי ש:

  1. הרגשות האלה יעברו, זה מובטח. כי רגש הוא זמני מטבעו. מישהו אי פעם הרגיש רגש אחד לכל החיים? 
  2. ככל שאפנה יותר תשומת לב למאבק באותן המחשבות והרגשות אני רק מזינה אותן ומעצימה אותן – זה כמו לתת להן עוד דלק.
  3. גיליתי שביחד עם האיכסה הזה, אני עדיין יכולה לסיים את שיעורי הבית או לבחור כל פעולה אחרת. כי אני בוחרת את הפעולה שלי ולא הרגש הוא שמחליט.

אבל רגע,

אז מתי כל הדבר הנורא הזה עובר? 

אני רואה שכשאני מפסיקה להתעסק עם המאבק בפנים ומפנה תשומת לב לפעולות ולעולם שקיים בחוץ ולא בתוך הראש שלי לאט לאט הרגש יחלוף. זה לא שישר יהיה לי נעים וכיף ויכול להיות שאני עוד אמשיך להיות בתחושות האלו עד שאני ארדם, אבל גם בזה אין שום דבר רע כי אלה החיים – החיים הם טוב ורע, נעים ולא נעים. 

בחרדה:
קמתם בבוקר ויש יובש בפה, מועקה בחזה ומחשבות בלתי פוסקות על מה יהיה? 
זה רק סימן לזה שהמערכת שלכם עובדת בדיוק כמו שצריך! זה רק סימן שיש משהו בחיים שחשוב לנו או שאנחנו רוצים להצליח בו –
ואלה לא חדשות רעות בכלל נכון?

אז תראו את החרדה עולה, את הדופק בחזה, את הרצון לשכב במיטה, לגלול בטלפון ולהכחיש הכל ותדעו – שהכל בסדר, שאתם בסדר ושככה אתם אמורים לעבוד.

בימים עמוסים:
לימים שאנחנו חווים עומס, הצפה ועייפות מכל הבליל מחשבות שבתוך הראש לרגע אפשר לבדוק על עצמנו –

  • האם העומס הוא בהכרה שלי או במציאות החיצונית?
  • האם אני משקיעה יותר בלפתור את הבלאגן בראש שלי או בלבצע את המשימות שבאמת צריך לעשות? 

אם לרגע נצליח להוציא את תשומת הלב שלנו החוצה, אל המציאות שמולנו, נראה שכל מה שקיים, זה פעולות שצריך לבצע. 
לקפל כביסה, להתקשר לביטוח לאומי או לסיים משימה ללימודים. הבלאגן של המחשבות, הפלונטרים, הקשקשת הבלתי פוסקת- כל אלו לא קיימים כאן, בחוץ, אלא רק בתוך הראש שלנו.

אז ממש לרגע, תסתכלו החוצה,
תוותרו על לנסות להילחם בבלאגן בראש
ותראו איך כאן, במציאות, הכל הרבה יותר רגוע.

לימים אמוציונליים:
כל פעם שרגש חזק עולה אני נבהלת וישר מסיקה שמשהו לא בסדר.
כשאני אני עצובה מדי, שמחה מדי או חרדה מדי.

ואז אני חושבת –
האם אני בחרתי שהרגש הזה יעלה?
האם אני בחרתי שהסיטואציה שפגשתי או המחשבה שעלתה תעורר בי את הרגש המסוים הזה? 
האם אני בחרתי שדייט יעלה בי פאניקה או חדשות רעות יעשו לי עצוב? 

ולרגע הכל ברור יותר –
רגשות מופיעים כל הזמן!
וכל המופעים האלה- לא בבחירתנו ולא בשליטנו!
זה פשוט קורה וזה ימשיך ככה כל החיים.

בכל פעם שסיטואציה חיצונית, מחשבה או זיכרון יפגשו את הידע שלי עליהם (אמונות, דעות, התנסויות עבר ועוד..) יעלה רגש כלשהו.

אז למה אני כל כך מופתעת שעולה לי חרדה כשהבן זוג שלי במילואים? 
למה אני כל כך מאמינה שמשהו לא בסדר איתי?
הרי מה יותר טבעי מזה? מה יותר תקין מזה?
מלחמה, מישהו שחשוב, והידע שלי על מה שעלול לקרות. רק סימן שהמערכת שלי עובדת מצוין! 

אז פעם הבאה שיעלה רגש חזק אולי נהיה טיפה פחות מופתעים ואולי נוכל לחייך טיפה להכרה שלנו שעובדת כל כך יפה (:

פוסטים דומים

כתיבת תגובה