אי שם מעבר ל’נכון’ ו’לא נכון’ מאת סיגל כהן

אי שם מעבר ל’נכון’ ו’לא נכון’
יש שדה.
אפגוש אותך שם.

ג’לאל א-דין רומי.

ביוגה של החוכמה, ניאנה יוגה, אנחנו משתמשים בהכרה ובמיומנות שרכשנו לשימוש בה, כדי להסתכל על הדברים ולקבל עליהם ידע. 

פטנג’לי מתאר (סוטרה 1.6) חמישה גלי הכרה שיכולים לעורר (או לא לעורר) סבל: תפיסה ישירה, תפיסה סובייקטיבית, דמיון, שינה וזיכרון. ויפריאיה, תפיסה סובייקטיבית, היא תפיסה שנראית לנו נכונה עד אשר תנאים רצויים יותר חושפים את טבעו האמיתי של האובייקט (דסיקשר). כך בדיוק קרה לי.

במהלך הקורונה, הרגשתי כמה אני נאחזת בידע ובחשיבה מוכרת בניסיון למצוא ודאות. המציאות שהתהפכה שוב ושוב אילצה אותי להבין את גבולות הידע והכניסה אפשרויות חדשות למערכת שלי. האפשרות לא לדעת, האפשרות לקחת אחריות אישית ובעיקר איך להיות באי-וודאות. הבנתי שאין “נכון” ו”לא נכון” – יש רק את מה שאני יכולה לראות כרגע.

על פי פטנג’לי (סוטרה 2.1), תהליך היוגה מבוסס על שלושה עקרונות: מאמץ, חקירה עצמית וראיית המהות של הדברים. בלי שידעתי, הקורונה הכינה את ההכרה שלי לשביעי באוקטובר.

את הימים הראשונים העברתי מול “פרשננו לענייני” שבלי להניד עפעף אמרו דבר והיפוכו, בקול סמכותי ובטוח אבל בשלב הזה כבר ‘ראיתי’. בסבבים הבאים של מתקפות אירניות שצפויות היום או מחר או בעוד שבועיים, יכולתי ‘לראות’ איך כולם כולל כולם, שרים וראשי ממשלות (כאן ושם), ממש כמוני פשוט לא יודעים.

גיליתי כמה אני משתוקקת להאחז במשהו שמרגיש ‘נכון’ וגיליתי שזה מאוד קשה עבורי לא לדעת. אבל עם הזמן, זה שינה לחלוטין את הדרך שבה אני פועלת בעולם.

הפסקתי לראות חדשות (זה היה די קל) אבל אז הגיע הרגע שבו הפסקתי ללכת להפגנות – לא כי אני לא תומכת בשחרור החטופים אלא כי נאלצתי להודות שאין לי מושג איזו פעולה באמת תביא לכך. ראיתי את השנאה שלי, את הרצון בנקמה, את הצורך לשפוט אחרים. והבנתי שזה לא התפקיד שלי לשפוט או לסלוח.

דרך היוגה הזכירה לי שיש דבר אחד שכן בשליטתי, הבחירה היכן אני שמה את תשומת הלב שלי. קל להזין שנאה, יאוש ואלימות (מנסיון) אבל נדרש כוח עצום כדי להחזיק אהבה ותקווה.

החלטתי לקחת אחריות.

בחרתי לשמור את תשומת הלב והפראנה שלי היכן שאני רוצה אותן.

ולנסות לעזור לאחרים להחזיק את התקווה והאמונה שלהם באותה דרך – דרך היוגה.