כוחו של הרגע הזה וכוחו של הנצח מאת נתי רכט
יש לי שכנה. מרשימה, אצילית, מלאת חכמה. בת יותר משמונים. והיא גם נושאת בתואר: “סבתא של חטוף”.
קוראים לה תרצה, ולנכד שלה קוראים תמיר נמרודי. הוא נחטף ממוצב ליד מחסום ארז. יש סרטון שבו רואים אותו נלקח לרצועה, על רגליו. חמאס הודיע בתחילת המלחמה שהוא נהרג. מאז – אין כל מידע. אין אינדיקציה שהוא חי, ואין אינדיקציה שהוא מת, מלבד אותה הודעה. המשפחה חיה בתלישות. בתוך חוסר הידיעה. באי־ודאות. לפני כמה חודשים שודרה כתבה באחד הערוצים על סבים וסבתות של חטופים. גם את תרצה ראיינו. המראיין שאל על כעס, תסכול, אשמה…ותרצה ענתה: “יש כאב גדול.”
תמיר וסבתו היו מאוד קרובים, היה ביניהם קשר מיוחד. אבל בכתבה, היא חזרה ואמרה – היא לא חיה בהאשמה. היא מתבוננת על מה שקרה, ורואה איך הבאנו על עצמנו את המצב הזה. אנחנו. ומעשינו. לא בהאשמה – אלא בראייה בהירה. לא הם. אנחנו. בתפילתה, כך סיפרה, היא מבקשת שיהיו לה את הכוחות לעמוד במה שהיא צריכה לעמוד בו. יש דרכים שונות להתבונן על המציאות.
מהשיחות שלי עם תרצה אני לומד שאפשר לראות את ה”כאן והעכשיו”, ואפשר גם לראות את הנצח. את הסיפור הגדול של העם הזה. את תחילתה של מלחמת האחים שהיינו בעיצומה באותם חגים של אוקטובר 2023. ואת התקווה – שהעם הזה ילמד משהו ממה שקרה. אפשר לחיות ברגש שממלא אותי עכשיו, ואפשר גם לחיות בגודל. לחיות את הנצח, את העבר המפואר, את הכאב של עכשיו – ואת התקווה לעתיד טוב יותר.
אני מתבונן על תרצה בשתיקה:
כמה עומק.
כמה עוצמה.
כמה אמונה.
מאחל לכולנו:
שכל חטופינו ישובו לביתם. שנדע להתבונן על הסיטואציה המורכבת שבתוכה אנו חיים – בעיניים של נצח. שנצמח.
נתי רכט
