סיפור לפסח מאת נתי רכט
סיפור חסידי עממי מספר על שני קבצנים לא יהודים שהגיעו לבית עשיר בליל הסדר וידעו שיקבלו שם סעודה טובה.
הם יושבים והיהודים מתחילים לשיר שירים. הקבצנים מופתעים אבל מוכנים לקבל את זה, בטח אחרי השירים יבוא האוכל. ואז מגיע איזה ירק, כרפס. הקבצנים מסתכלים אחד על השני. זה אמנם לא ארוחה גדולה אבל זה לפחות משהו.
הערב ממשיך והם מקבלים לאכול חתיכת מצה קטנה. מרגיש להם מוזר – אבל לפחות יש פה אוכל.
הם ממשיכים לשבת ואז מגיע המרור. הם טועמים אותו, קמים בזעם ועוזבים את השולחן.
אם הם רק היו ממתינים עוד כמה דקות, מייד אחרי המרור הרי מגיע ה׳שולחן עורך׳, החלק שבו יושבים לסעודה גדולה וטובה, אבל הם ברחו מייד אחרי המרור.
ואנחנו? כמה פעמים קרה לך שברחת אחרי המרור?
שבחרת לא להמשיך הלאה?
אם נסתכל על הדברים בהעמקה נראה שהכל יכול להיות פלטפורמה לצמיחה. אפשר לצמוח ברגעים נעימים ואפשר לצמוח מתוך רגעים קשים – זה פלטפורמה לצמיחה וזה פלטפורמה לצמיחה.
כשנשב לסדר, שווה לחשוב על זה. להביא את זה לשולחן, לפתוח שיח.
מעניין מה יקרה…
מאחל לנו שלא נחשוש מהמר שנדע לצמוח גם ממנו ושנגיע עד לסוף הסדר. מי שנשאר עד סוף הסדר מגלה שבסוף שרים את ׳הלל׳. גם בחיים, כשמוכנים לעבור דרך המרור, דרך הקשיים, ולא בורחים, מגלים רגעי הלל לכל המסע שעברנו והצמיחה שצמחנו.
שיהיה לנו חג שמח, אביבי וצומח.