דרך היוגה השלמה ב 10 שלבים

תקציר

המושג ‘דרך היוגה השלמה’ אומר כמה דברים חשובים על יוגה: ראשית, שיוגה כוללת לא רק תרגול גופני, אלא גם רכיבים נוספים, ביניהם: תרגול נשימות, תרגול מדיטציה, לימוד ידע והתנהלות בחיי היום יום. שנית, שרכיבי היוגה קשורים ביניהם ומהווים ביחד שלם, החשוב יותר מחלקיו. ושלישית, שביוגה יש דרך שבה הולכים, ואם כך ניתן לדבר על התקדמות בדרך לקראת מטרה. 

עצם הקביעה שיש דרך ומטרה ביוגה – ובוודאי הגדרות ספציפיות של דרך ומטרה ושל שלבים עוקבים – מעוררת התנגדויות, מסיבות מובנות. בכל זאת, דיון ישיר ומפורש בדרך היוגה השלמה וגם בהתנגדויות, יתרום, לדעתי, רבות למורים ולמתרגלים של יוגה. מאמר זה בא לקדם דיון מסוג זה בעזרת תיאור ספציפי, תמציתי ובהיר ככל האפשר, של דרך היוגה השלמה. התיאור הספציפי במאמר זה מבוסס על פרשנות ליוגה, שלמדתי ממורתי גלית לוין. מובן מאליו, שגם הפרשנות וגם התיאור כאן, מבטאים רק אפשרות אחת מיני רבות לתיאור דרך היוגה השלמה. 

בחרתי לתאר כאן את דרך היוגה השלמה כפי שמתארים מסלול הליכה בטבע, עם נקודת מוצא וקטעי דרך שבהם צועדים ובסוף כל אחד מהם יש תחנה, עד לתחנה האחרונה – היעד. זאת, למרות ההבדלים הברורים בין דרך ‘רוחנית’ לדרך ‘פיזית’. בתיאור הספציפי כאן של דרך היוגה השלמה יש 5 סוגים של תרגולים יוגיים, שכל אחד מהם מוביל למצב הכרה יוגי מסויים. כך שנוסף על נקודת המוצא, יש רצף של 10 שלבים (5 תרגולים + 5 מצבים) עוקבים, כדלקמן: 

1. מתרגל היוגה מתחיל בהכנה של ההכרה, בעזרת כל אוסף תרגילי התנוחות הגופניות ותרגילי הנשימה (Hatha Yoga), המוכרים לכל מתרגל יוגה, וגם בעזרת הכנה קונקרטית לתרגול מדיטציה (הנכללים ב-Raja Yoga). 

2. ההכנה מובילה את המתרגל למצב ההכרה הראשון בו כל החושים שלו מכונסים פנימה (Pratyahara). 

3. במצב הכרה זה, כשהחושים מכונסים פנימה, ממשיך המתרגל לתרגול מדיטציה (Dharana). התרגול נעשה בעזרת טכניקות שונות, שבמרכזן מיקוד תשומת הלב באובייקט אחד, תוך וויתור על החזקה של אובייקטים אחרים. 

4. תרגול המדיטציה יוצר מצב מדיטטיבי של הכרה בהירה ויציבה (Samadhi) וגם מחזק את יכולת השליטה בתשומת הלב. 

5. במצב המדיטטיבי, מפנה המתרגל את תשומת לבו פנימה כדי לחקור ולרכוש ידע נכון ומועיל על המהות של ההכרה, המציאות וה’אני’ (Jnana Yoga). 

6. הידע החשוב ביותר אותו רוכש המתרגל הוא הידע המבחין (Viveka Khyati) בין היותו מודעות טהורה קבועה ונצחית לבין תחושת המודעות (ה’אני’), שהיא זמנית, משתנה וחולפת, כמו כל אובייקט אחר. 

7. לאחר שהמתרגל רכש את הידע המבחין, הוא מיישם אותו ככל שיוכל להתנהלות נכונה בחיי היום יום (Karma Yoga). זה מתבטא בביצוע פעולות מודעות ומועילות להשגת מטרות במציאות, במקום פעולות אוטומטיות מתוך רגשות ודחפים, שלעיתים מזיקות.

8. התנהלות כזו, ורק היא, מטמיעה בתוך המתרגל, בהדרגה, את הידע המבחין עד שזהותו משתנה ל’פורושה’ (Purusha), כלומר הוא מזדהה עם היותו מודעות טהורה, ולא עם תחושת המודעות. במצב זה מסתיים תהליך החיפוש, הלמידה והשינוי, שכולו בהכרה, והמתרגל מגיע לשחרור מהסבל הקיומי.

9. לאחר שינוי הזהות, וכל עוד הוא ממשיך לחיות, הוא מתנהל בחיי היום יום שלו מתוך הטבע שלו כ’פורושה’ והתמסרות (Bhakti Yoga) להגשמת תכלית האדם. אז מתבצעות רק פעולות לא אנוכיות, מועילות ומיטיבות, הבאות לשרת ולתמוך בקיום המיטבי שלו, של אחרים ושל הסביבה.

10. כך מגיע המתרגל לשחרור מוחלט (Kaivalya): כל עוד הוא נותר בחיים – מעצם היותו ‘פורושה’, שאינו נולד ואינו מת, והתמסרותו להגשמת תכליתו, ובמות הגוף וההכרה – בכך שלא יוולד מחדש.

תיאור ספציפי זה של דרך היוגה השלמה מהווה סוג של מפה עבור ההולך בדרך היוגה. כמו כל מפה, היא אינה האמת וקריאת המפה אינה תחליף להליכה בדרך היוגה: ההתמדה בתרגול וההתנסות האישית. אני מקווה ומאמין שמפה זו תסייע למתרגלי היוגה להתמיד בתרגול ולהמשיך בדרך כולה עד סופה. 

*******************

1. הקדמה

המושג ‘דרך היוגה השלמה’ אומר שלושה דברים חשובים על יוגה: ראשית, שיש יותר מרכיב אחד ביוגה, ובפרט שהתנוחות, המוכרות והמתורגלות בשיעורי היוגה הנפוצים במערב, אינן כל היוגה. למעשה, כפי שיובהר בהמשך, התנוחות הן רק ההתחלה של ההתחלה של דרך היוגה השלמה. יש הסכמה די רחבה בין המורים והזרמים השונים של היוגה על הרכיבים הגדולים הנכללים בדרך היוגה השלמה, ושזו כוללת לפחות 5 רכיבים אלה: תרגול גופני (תנוחות), תרגול נשימות, תרגול מדיטציה, חקירה ורכישה של ידע חדש והתנהלות בחיי היום יום. שנית, שרכיבי היוגה קשורים ביניהם ומהווים ביחד שלם, החשוב יותר מחלקיו. גם אם מסכימים על הרכיבים העיקריים ביוגה, פחות ברור ומוסכם הקשר בין הרכיבים האלה ואיך הם משתלבים בדרך היוגה, ובוודאי שאין הסכמה על התרומה היחסית שלהם לדרך היוגה. מה גם שההבדלים בין הזרמים והמורים לגבי התוכן הספציפי של כל אחד מרכיבים אלה הם עצומים. ושלישית, שביוגה יש דרך שבה הולכים, ואם כך ניתן גם לדבר על התקדמות בדרך לקראת מטרה מסויימת. עניין אחרון זה הוא השנוי ביותר במחלוקת, ולמעשה, עצם הקביעה שיש דרך ומטרה ביוגה – ובוודאי הגדרות ספציפיות של מטרה ושל שלבים בדרך – מעוררת התנגדות בקרב רבים ממורי וחוקרי היוגה.

על רקע זה, דיון ישיר ומפורש בדרך היוגה השלמה יתרום, לדעתי, רבות למורים ולמתרגלים של יוגה. מאמר זה בא לקדם דיון מסוג זה בעזרת תיאור ספציפי, תמציתי ובהיר ככל האפשר, של דרך היוגה השלמה. התיאור הספציפי כאן מבוסס על פרשנות ליוגה, שלמדתי ממורתי גלית לוין. מובן מאליו, שהן הפרשנות והן התיאור כאן, מבטאים רק אפשרות אחת מיני רבות לתיאור דרך היוגה השלמה. אני מאמין שכל תיאור של דרך היוגה השלמה – יהיה אשר יהיה, מהווה סוג של מפה עבור ההולך בדרך היוגה. כמו כל מפה, היא אינה האמת וקריאת המפה אינה תחליף להליכה בדרך היוגה, כלומר להתמדה בתרגול ולהתנסות אישית. ובכל זאת, עצם קיומה של מפה מספק אישור למתרגל היוגה – שלעיתים תוהה מה הוא עושה על המזרון – שיש בכלל דרך שלמה וסלולה. בנוסף, המפה עוזרת להבהיר למתרגל היוגה את מקומו בדרך ולכוון אותו, והיא מחזקת בו את התמריץ להתמיד בתרגול ולהמשיך ללכת בדרך כולה עד סופה.

החלק המרכזי במאמר מתאר את השלבים בדרך היוגה השלמה, תוך התמקדות בתרומתו של כל אחד מהשלבים לדרך כולה ולהשגת המטרה. לפני כן, אסביר בקצרה את השיטה הספציפית בה בחרתי לתאר כאן את השלבים בדרך. בנספח אציג את ההסתייגויות הנפוצות מעצם קיומן של מטרה ודרך ביוגה ומתיאור ספציפי של שלבים רצופים בדרך, ואנסה לתת להן מענה במסגרת של דרך היוגה השלמה, המוצגת כאן. 

2. שיטת תיאור הדרך

בחרתי לתאר כאן את ‘דרך היוגה השלמה’ כפי שמתארים מסלול הליכה בטבע. זאת, למרות ההבדלים הבולטים בין מסלול הליכה ‘פיזי’ בטבע לבין דרך ‘רוחנית’ כמו היוגה, ולמרות ההסתייגויות מעצם הגדרת מטרה ודרך ביוגה, ובוודאי משלבים עוקבים בה (ראו דיון בנספח). התיאור בשיטה זו נועד לספק לקוראים בהירות ופשטות ולתמוך בהבנה של ‘דרך היוגה השלמה’. 

ניתן לתאר מסלול הליכה בטבע כך: המסלול מתחיל בנקודת מוצא – אותה הנקודה שממנה מתחילים לצעוד במסלול, שבו בחרנו לצעוד, ומסתיים בנקודת הסיום – היעד. המסלול הוא אוסף המקטעים והתחנות המוביל מנקודת המוצא לנקודת הסיום. לאחר נקודת המוצא, צועדים במקטע הראשון במסלול עד לתחנה הראשונה בו. אח”כ צועדים במקטע השני עד לתחנה השניה, וכן הלאה עד לתחנה האחרונה בסוף המסלול, עד ליעד. בהקבלה לתיאור כזה של מסלול הליכה, נקודת המוצא ביוגה היא מצב האדם כשהוא בוחר לתרגל יוגה, ודרך היוגה השלמה היא אוסף התרגולים והמצבים המוביל את האדם מנקודת המוצא אל נקודת הסיום – המצב בו מוגשמת תכלית החיים, השחרור המוחלט. אם כך, לאחר נקודת המוצא, מתואר סוג ראשון של תרגול יוגי, המוביל את המתרגל למצב הכרה יוגי ראשון. משם ממשיך המתרגל בתרגול מסוג שני, המוביל למצב הכרה שני, וכן הלאה עד לסוף הדרך – מצב של הגשמת התכלית. 

בתיאור הספציפי כאן של דרך היוגה השלמה יש 5 סוגים של תרגולים יוגיים, שכל אחד מהם מוביל למצב הכרה יוגי מסויים. כך שבנוסף לנקודת המוצא, יש 5 סוגי תרגולים ו-5 מצבי הכרה, המוצגים בהמשך כרצף של 10 שלבים בדרך היוגה השלמה. 5 סוגי התרגולים מבוססים על 5 היוגות, המוכרות למי שעוסק בפילוסופיה של היוגה, הכוללות סוגים שונים של טכניקות, תרגולים, למידה, תהליכי שינוי ודרכי התנהלות. 5 מצבי ההכרה היוגיים מוכרים גם הם, והחידוש כאן הוא בהצגה המשולבת של התרגולים והמצבים כרצף של 10 שלבים בדרך היוגה השלמה, כפי שמתואר סכימטית כאן: 

                  תרגולים                                       מצבים

1. נקודת המוצא: המצב ‘הרגיל’ (Bhoga)

2. תרגולים להכנת ההכרה (Hatha/Raja Yoga)

3. מצב בו החושים מכונסים פנימה (Pratyahara)

4. תרגול מדיטציה (Dharana, התרגול המרכזי ב- (Raja Yoga

5. מצב של הכרה בהירה ויציבה (Samadhi)

6. חקירה לרכישת ידע (Jnana Yoga)

7. מצב של ידע מבחין (Viveka khyati)

8. יישום של הידע המבחין לפעולות בחיים (Karma Yoga)

9. מצב של זהות חדשה (Purusha)

10. התנהלות כ’פורושה’ (Bhakti Yoga)

11. מצב של שחרור מוחלט (Kaivalya)

3. 10 השלבים

נקודת המוצא: המצב ‘הרגיל’ (Bhoga)

לפי התפיסה היוגית, האדם בחייו הוא כעין חיבור בין מודעות טהורה, קבועה ונצחית, לבין ישות משתנה וחולפת, בדמות גוף והכרה, שהיא חלק מכל עולם התופעות או היקום. ואולם, האדם במצבו ‘הרגיל’ פועל מתוך ידע שגוי (Avidya): הוא אינו מכיר בהיותו מודעות טהורה, ומזהה את עצמו עם גופו והכרתו, עם ה’אני’. ידע שגוי זה והפעולה לפיו יוצרים בהכרח שעבוד להרגלים ודפוסים המתקבעים בהכרה וגם סבל קיומי (Duhkha). זאת, כיוון שהאדם מזדהה עם תכני ההכרה המשתנים ופועל מתוך שאיפה לתחושה מתמדת של אושר והנאה, שאינה ברת השגה. זאת ועוד: השאיפה עצמה יוצרת תסכול, דאגה וסבל, ויחד עם הפעולה האוטומטית מתוך הרגשות המשתנים ולמען השגת הנאות ואושר, הן רק מחזקות את מעגל הסבל.

יחד עם זאת, לפי היוגה, המצב ‘הרגיל’ הזה של האדם נועד מראש לשמש אמצעי לגילוי מהותו. זו תכלית החיים. ההבחנה של האדם בסבל הקיומי של עצמו מובילה אותו לחפש דרך לצמצומו. החיפוש מוביל את האדם להתנסות בכל מיני אפשרויות לצמצום הסבל. אם וכאשר נואש מהן, הוא עשוי לבחור לצעוד בדרך היוגה (Aphavarga), כאפשרות מסוג אחר. זו דרך שבה ישיג ידע נכון ויטמיע אותו, כך שיכיר בטבעם של עולם התופעות וההכרה, במקור השעבוד והסבל ובמהותו כמודעות טהורה. הפעולות הלא-אנוכיות, המועילות והמיטיבות, שיעשה בחייו מתוך ידע זה, ישנו את זהותו וישחררו אותו משעבוד להכרתו ומהסבל הקיומי, ובסופו של דבר ממעגל הלידה והמוות. כך שנקודת המוצא לדרך היוגה היא מצב בו אדם מחפש פתרון מסוג אחר לסבל, ובוחר להתחיל לצעוד בדרך היוגה, להתחיל לתרגל יוגה. 

1. תרגולים להכנת ההכרה (Hatha/Raja Yoga)

השלב הראשון בדרך היוגה כולל תרגולים מגוונים מאוד להכנת ההכרה, כך שההכרה תגיע למצב בו החושים מכונסים פנימה – שהוא המצב הראשון בדרך, ההכרחי לתרגול טכניקות מדיטציה, שיבואו אחריו. תרגולי הכנה אלה נדרשים כיוון שחושיו של האדם במצבו ‘הרגיל’ אינם פונים פנימה אלא החוצה אל העולם, ומשמשים להשגת מידע מעשי על העולם לביצוע פעולות. 

תרגולים להכנת ההכרה כוללים את כל תרגילי הגוף והנשימה היוגיים (Hatha Yoga) ואת חמשת האיברים הראשונים מבין שמונת איברי היוגה (שכולם נכללים ב-Raja Yoga). ניתן לראות בתרגילי הגוף והנשימה אמצעי עקיף להכנת ההכרה, ואת חמשת האיברים כהכנה ישירה של ההכרה. תרגילי הגוף והנשימה היוגיים מגוונים מאוד וברובם מוכרים לכל מתרגל יוגה. גם חמשת איברי היוגה מוכרים, אם כי במידה פחותה. לכן אין בכוונתי לתאר כאן את כל תרגילי ההכנה האלה, אלא רק להתמקד בתיאור התרומה שלהם להתקדמות בדרך היוגה לקראת המצב הראשון בו החושים מכונסים פנימה: 

תרגילי הגוף ביוגה (Asana) תורמים, קודם כל, לקיום מיטבי של הגוף באמצעות חיזוק, הארכה והגמשה של השרירים והמפרקים ועוד. בנוסף, אופן ביצוע תרגילי הגוף, מתוך התבוננות ותשומת לב מלאה לפרטי תנוחת הגוף, הוא ההכנה הראשונית של ההכרה – הכנה שהיא גם הקלה יותר לביצוע עבור המתחיל – לשלבים הבאים בדרך. כך למשל, תשומת לב למגע של כף הרגל עם המזרן בתנוחת עמידה, ובהמשך תשומת לב למגע של הזרת או קצות הבהונות עם המזרן, ובהמשך תשומת לב לתכני ההכרה (תחושות, מחשבות ורגשות), המלווים את ביצוע התנוחות – כל אלה מהווים התנסות ראשונית ביכולת ההתבוננות והכוונת תשומת הלב לאובייקטים גסים בהתחלה, ההולכים ומתעדנים בהמשך.

בדומה לתרגילי הגוף, גם תרגילי הנשימה (Pranayama) תורמים קודם כל לחיזוק מערכת הנשימה ולזרימה מיטבית של האנרגיה בגוף. ובנוסף, אופן ביצוע תרגילי הנשימה – מתוך התבוננות ותשומת לב מלאה לנשימה ולהשתנות שלה – הוא רכיב חשוב בהכנה של ההכרה לשלבים הבאים בדרך. תוך כדי ביצוע תרגילים לוויסות הנשימה, המתרגל לומד להבחין, למשל, בשאיפה הנפרדת מהנשיפה, באורך הנשימה, בקצב שלה, ובהמשך לומד להפנות את תשומת הלב שלו גם לתכני ההכרה, המלווים את ביצוע תרגילי הנשימה. למשל, לתחושה של התרחבות או כיווץ קל, לחשש מחוסר אוויר או הרגשת התרוממות. כל אלה מהווים נדבך נוסף חשוב בבניית יכולת ההתבוננות והכוונת תשומת הלב לאובייקטים מעודנים יותר ויותר. יכולת זו קיימת בכל אדם, אך תרגילי ההכנה השונים מפתחים ומחזקים אותה, כפי שתרגול בחדר כושר מפתח ומחזק את השרירים. כמו כן, חיזוק השליטה בנשימה (Prana) מחזק גם את השליטה בהכרה, כיוון שכאשר ה’פראנה’ נעה – ההכרה נעה, וכשה’פראנה’ חדלה מתנועתה – ההכרה חדלה מתנועתה.

חמשת האיברים הראשונים מבין שמונת איברי היוגה ממשיכים ומובילים למצב של התכנסות פנימה ומהווים הכנה ישירה של ההכרה לתרגול מדיטציה: שני האיברים הראשונים הם תרגולים לפיתוח יכולת ההתבוננות וההבחנה בתוך חיי היומיום: ביחסים בין אדם לחברו (Yama) וביחסים של האדם עם עצמו (Niyama). נדגיש, כי בהקשר של דרך היוגה השלמה, שני האיברים הראשונים האלה אינם כללי מוסר, כפי שבד”כ נהוג לפרש, אלא תרגולים. במרכז התרגולים האלה עומדת ההבחנה בתגובות הפנימיות (תחושות, מחשבות, רגשות, דחפים לפעולה וכו’) ובפעולות המתבצעות אוטומטית (בדיבור או מעשה), שלעיתים אינן מועילות וגורמות סבל. ניתן לתרגל הבחנה זו בכל רגע – בזמן התגובה והפעולה או אחריהן, וזאת במהלך ההתנהלות הרגילה שלנו בחיים, ביחסים עם עצמנו ועם אחרים. למשל, ניתן להבחין ברגשות ובמחשבות של עלבון ופגיעה העולים בך כשהמנהל נוזף בך, וכן להבחין בדחף להגיב עליהן, למשל, בפגיעה חזרה או בניתוק מגע – דחף שהוביל כבר לביצוע הפעולה האוטומטית (פגיעה חזרה או ניתוק מגע) או לא. ובאופן דומה, ניתן להבחין בתחושות, מחשבות, רגשות, דחפים ופעולות אוטומטיות במקרים של פגיעה בעצמך או באחרים, של אי אמירת אמת, של חמדנות וכו’.

בהקשר של דרך היוגה השלמה, שלושת האיברים הבאים מהווים הכנה קונקרטית וקצרה לפני תרגול המדיטציה. זו למעשה התארגנות וכניסה למדיטציה, המתאפשרת רק לאחר אימון מסויים בכל התרגולים הקודמים: האיבר השלישי (Asana) עוסק בכניסה לתנוחה המתאימה למדיטציה. מדובר על מנח כלשהוא של הגוף (באופן מסורתי ומקובל: ישיבה), המאופיין ביציבות ונינוחות של הגוף וההכרה, מתוך עירנות והרפיה. כל תרגולי הגוף שנזכרו לעיל הכרחיים כדי שאפשר יהיה להיכנס לתנוחה המתאימה למדיטציה. האיבר הרביעי (Pranayama) מתאר כניסה למצב של נשימה עדינה ואיטית, התומך בהכרה שקטה, ומאפשר להתחיל להפנות את תשומת הלב פנימה. מצב זה מתאפשר רק לאחר תרגולי הנשימה שנזכרו לעיל. האיבר החמישי (Pratyahara) עוסק באיסוף תשומת הלב מאובייקטים חושיים חיצוניים (למשל, מראות וצלילים שונים)  – שבאופן רגיל תשומת הלב פונה אליהם עם תנועה רבה שלה ביניהם – אל אובייקטים פנימיים ועדינים יותר (למשל, מחשבות ורגשות). 

אדגיש, כי בהקשר של דרך היוגה השלמה, שלושת איברי יוגה אלה, הנכללים ב-Raja Yoga, עוסקים בתיאור קונקרטי של הכניסה המהירה למצב של התכנסות החושים, ואינם עוסקים בתרגולי ההכנה הרבים והארוכים של הגוף והנשימה, הנכללים ב-Hatha Yoga, שנדונו קודם. תרגולי ההכנה הרבים והארוכים האלה נדרשים בדיוק בשביל לאפשר הכנה קצרה וכניסה מהירה למצב המתאים לתרגול מדיטציה. 

2. מצב בו החושים מכונסים פנימה (Pratyahara)

זה המצב הראשון בדרך היוגה, שכל התרגילים הרבים של הכנת ההכרה בשלב הראשון מוליכים אליו, והוא עצמו משמש מצע שעליו ניתן להמשיך לתרגול הבא: מדיטציה. זהו מצב בו החושים של המתרגל מכונסים פנימה, כלומר אינם פונים – כמו במצב ‘הרגיל’ – אל עבר אובייקטים חיצוניים, אלא זמינים כדי לפנות אל אובייקטים פנימיים. לאחר כל תרגילי הגוף והנשימה, ולאחר שנכנס המתרגל לתנוחת המדיטציה, הוא מסוגל לאסוף את תשומת לבו מאובייקטים חושיים חיצוניים ולהפנות אותה פנימה. למשל, למשוך את תשומת הלב מהמראות והצלילים בחוץ לטובת מבט וקשב פנימה, למשל, לתחושות בגוף (עצימת העיניים יכולה לסייע לכך). בנוסף, במקום תנועה רבה ומהירה של תשומת הלב בין האובייקטים החיצוניים במצב ‘הרגיל’, עתה תשומת הלב מתייצבת והתנועה בהכרה פוחתת.   

3. תרגול מדיטציה (Dharana, התרגול המרכזי ב- (Raja Yoga

לאחר שהחושים מכונסים פנימה, יכול המתרגל להתקדם לשלב הבא בדרך היוגה ולתרגל מדיטציה, כלומר לעבוד ישירות עם ההכרה. תרגול מדיטציה (Dharana) הוא האיבר השישי והמרכזי מבין שמונת איברי היוגה (שכולם נכללים ב-Raja Yoga), ומשמעותו התרכזות: להחזיק את ההכרה קשורה למקום אחד, כלומר למקד את תשומת הלב באובייקט אחד. בתרגול, שבא לפתח את היכולת הזו, מפנה המתרגל את תשומת הלב לאובייקט ספציפי אחד, יציב למדי ומתמיד, שניתן לקשור את ההכרה אליו לאורך זמן (למשל, הנשימה). התרגול הזה של מיקוד באובייקט אחד כולל שתי פעולות מנטאליות שונות: התמדה בהחזקה תשומת הלב על האובייקט היחיד הספציפי שנבחר (Abhyasa), וויתור על החזקת כל אובייקט אחר, יהיה אשר יהיה, כל פעם מחדש כשהוא עולה בהכרה (Vairagya). זה התרגול המרכזי והטכניקה החשובה ביותר במדיטציה היוגית (יש עוד טכניקות רבות שלא אזכיר כאן). התרגול צריך להתבצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן כדי להניב תוצאות, והוא כרוך במאמץ בעת התרגול עצמו, וגם במאמץ להתמיד בתרגולים לאורך זמן. ההתמדה לאורך זמן נדרשת כיוון שהתרגול כרוך בשינוי משמעותי של דפוס הפעולה שההכרה, ובמיוחד תשומת הלב, מורגלים לפעול בו. התרגול המרכזי הזה מפתח את יכולת השליטה על תשומת הלב, הכוללת יכולת החזקה של תשומת הלב על אובייקט שהמתרגל בחר להחזיק, ויכולת וויתור ושחרור של ההחזקה באובייקטים שלא בחר להחזיק. 

4. מצב של הכרה בהירה ויציבה (Samadhi)

כתוצאה מתרגול המדיטציה, מתאפשר לקשור את תשומת הלב לאובייקט אחד ולוותר על כל האחרים, ואז נותר בהכרה רק האובייקט האחד שנבחר ותשומת הלב קשורה אליו. זהו שינוי מהותי במצב ההכרה, בו תנודות ההכרה (הרשמים, המחשבות, הרגשות וכו’) חדלות (Citta Vritti Nirodha). מצב הכרה זה הוא האיבר השביעי (Dhyana) מבין שמונת איברי היוגה והוא מוביל ישירות למצב של הכרה בהירה ויציבה, שהוא האיבר השמיני (Samadhi). ‘סמדהי’ פירושו המילולי ‘זהה לעצמו’: מאחר שההכרה נותרת ללא רשמים, ניתן לראות את האובייקט הספציפי שנבחר כפי שהוא, או זהה לעצמו, ולקבל עליו מידע נכון. זהו המצב המדיטטיבי – בתרגול וגם בחיי היומיום, המאופיין ביכולת לראות את הדברים כפי שהם, כלומר כשהם ריקים מהמחשבות, הרגשות, הדיעות, השיפוטים והרעיונות הסובייקטיביים, שעולים בהכרה לגביהם.

מאחר שבמצב של ‘סמדהי’ ניתן להתבונן בכל אובייקט שעולה בהכרה כפי שהוא, הוא מאפשר לחקור וללמוד כל אובייקט ולרכוש ידע נכון עליו. במילים אחרות, התרגול מוביל להשגת שליטה מלאה בהכרה כמכשיר טוב לרכישת ידע – המטרה שלשמה בעצם נועדה ההכרה. בעקבות התרגול משתנה דפוס הפעולה של ההכרה מאי יציבות, תנועה ועכירות ליציבות ובהירות שאליהן מתלוות תחושות שקט ונועם, ואז נמצאים בהבחנה ומודעות. כבר במהלך התרגול ובוודאי במצב זה של ‘סמדהי’, יכול המתרגל להבין שההכרה היא רק מכשיר ולהבחין שיש ‘אני’ ששולט בה – והבנה זו היא ההתחלה של רכישת ידע נכון, המתרחשת בעיקר בשלב הבא.

שליטה מלאה בתשומת הלב, שהיא ההגה המכוון את ההכרה, כוללת הן את היכולת לכוון ולהחזיק את תשומת הלב על אובייקט שבחר המתרגל להחזיק בו, והן את היכולת לוותר על ההחזקה של אובייקטים אחרים שלא בחר להחזיק בהם. החשיבות והמשמעות של שליטה מלאה על תשומת הלב הן עצומות: שליטה זו היא בידיים שלנו בלבד ולא ניתן לקחת אותה מאיתנו, והיא הבסיס לשליטה בחיים שלנו. תשומת הלב מאפשרת מודעות לאובייקט שאליו היא מופנית, והיא הכרחית כדי לקבל ידע עליו, ולכן השליטה בה היא בסיס הכרחי לכל למידה. השליטה בתשומת הלב מאפשרת לנו לבחור את המציאות שלנו, והיא הבסיס לכל פעולה מועילה. 

יש הרואים ב’סמדהי’ מצב של הארה רוחני, מצב נכסף וכמעט בלתי מושג, ואף כיעד הסופי של דרך היוגה. התיאור לעיל מבהיר ש’סמדהי’ הוא מצב הכרה רגיל למדי, שניתן להגיע אליו ע”י תרגול פשוט למדי – אם כי כזה המחייב מאמץ והתמדה, וגם ש’סמדהי’ הוא רק שלב אחד בדרך היוגה השלמה.   

5. חקירה לרכישת ידע (Jnana Yoga)

כשהמתרגל נמצא במצב של ‘סמדהי’ עם הכרה בהירה ויציבה ועם יכולת שליטה מלאה בתשומת הלב, אז הוא יכול להתקדם לשלב הבא בדרך היוגה, שבו הוא משתמש בהכרה וביכולת השליטה שלו כדי לחקור ולרכוש ידע נכון ומועיל על מהות המציאות, ההכרה וה’אני’, שאלה עיקריו: ראשית, לכל אובייקט יש התחלה, משך וסוף. כך שהמהות של ההוויה או עולם התופעות (Prakriti), כלומר של כל אובייקט בעולם (כולל הגוף, ההכרה ותכניה), היא שהוא משתנה, זמני וחולף. שנית, יש ‘אני’ התופס את האובייקטים ושונה מהם. שלישית, גם ‘אני’ זה (Asmitta) הוא למעשה רק תחושה, שגם היא עצמה אובייקט, אבל יש מודעות טהורה (Purusha), שהיא בעצם ‘התופס’ או ‘הרואה’. המודעות הטהורה איננה בעצמה אובייקט ואינה נתפסת, ולכן אין לה, ולא יכול להיות לה בהגדרה, שום איפיון, כיוון שאיפיונים חלים רק על אובייקטים. רק על מנת לסבר את האוזן ניתן לומר, שבניגוד לכל אובייקט, המודעות הטהורה קבועה, בלתי משתנה ונצחית.    

רכישת הידע או הלמידה מתרחשת באמצעות חקירה (Vichara) של אובייקטים והתנסות ישירה בטבעם. רק כשההכרה בהירה ויציבה (Samadhi) ורק כשיש שליטה בתשומת הלב, החקירה והלמידה יובילו לידע נכון ומועיל. באופן כללי, תהליך החקירה של כל אובייקט – יהיה אשר יהיה – כולל, לפי היוגה, ארבעה שלבים: החזקה של תשומת הלב על האובייקט הנחקר והתמקדות בו תוך וויתור על כל סוגי הרשמים הסובייקטיביים הנלווים לאובייקט ועולים יחד איתו בהכרה (כגון: זכרונות, חוויות, שיום, דיעות, אמונות, שיפוטיות, רגשות, תחושות); התנסות ישירה באובייקט כפי שהוא, כלומר כשהוא ריק מכל הרשמים הסובייקטיבים שלנו עליו; התנסות ישירה בטבעו האמיתי של כל אובייקט, יהיה אשר יהיה, שהוא משתנה, זמני וחולף; ולבסוף התנסות ישירה בנבדלות ובשוני המהותי של המודעות מהאובייקט. 

היוגה מכוונת את המתרגל לחקור באופן הזה כל אובייקט, כולל את ההתנסויות והחוויות שלו בחיים, כשההכרה במצב של ‘סמדהי’, מצב מדיטטיבי. היוגה מעודדת אותו להמשיך ולחקור באופן הזה אובייקטים שהולכים ונעשים מעודנים יותר ויותר (תחושות, מחשבות, רגשות), וגם את האובייקט המעודן ביותר שהוא ‘אני’ או תחושת המודעות. באופן רגיל, ואפילו במצב של ‘סמדהי’, אנו מזדהים עם תחושת המודעות ורואים אותה בטעות כזהה למודעות הטהורה. אולם, כשרואים את תחושת המודעות כאובייקט, מוותרים על תחושת המודעות (Paravairagya) ואז מתגלה המודעות הטהורה. אם כך, החקירה של תחושת המודעות כאובייקט תוליך את המתרגל לרכוש את הידע החשוב מכל: הידע המבחין (Viveka khyati). זה הידע המבחין בין ‘פורושה’ ל’פרקריטי’, המאפשר לראות גם את תחושת המודעות כאובייקט הנפרד מהמודעות הטהורה, המתבוננת בה.

תהליך החקירה מופנה גם אל ההכרה עצמה כמכשיר לרכישת ידע, וזאת כדי ללמוד על אופן הפעולה של המכשיר ולגלות את המקור לסבל. החקירה וההתנסות הישירה מגלה את דפוס הפעולה המובנה המרכזי של ההכרה (שרשרת ה-Klesha). כחלק מדפוס זה, לכל התנסות של האדם בחייו יש בהכרח אחת משתי תגובות פנימיות בהכרתו: או תחושת התרחבות ורגשות חיוביים (Suhkha) מההתנסות, הגוררת בהכרח משיכה (Raga) אל עבר תחושות ורגשות חיוביים אלה, או תחושת כיווץ ורגשות שליליים (Duhkha) מההתנסות, הגוררת בהכרח דחיה (Dvesha) שלהן. התרחבות ומשיכה או כיווץ ודחיה (או תגובה נייטרלית) הם תגובות פנימיות מהירות, אוטומטיות ובלתי נמנעות בהכרה. סוג התגובה הפנימית (התרחבות ומשיכה או כיווץ ודחיה) להתנסות מסויימת בהווה, תלוי בידע מהעבר המצוי בהכרה לגבי אותה התנסות (או דומה לה). ספציפית, הוא תלוי בסיווג הדיכוטומי טוב/רע של אותה התנסות, שנעשה בהכרה באופן בלתי נשלט בעבר, בזמן ההתנסות. התגובות האוטומטיות משני הסוגים מובילות בהכרח לחשש לעתיד: דחיית הכיווץ מלווה בחשש שהכיווץ ימשך, יחמיר או יחזור, והמשיכה להתרחבות מלווה בחשש שזו תפסק, תחלש או לא תחזור. החשש לעתיד או הדאגה לעתיד הם הסבל ‘הקיומי’ (Abhinivesha), המלווה באופן מתמיד את חיינו. זהו הסבל שעליו מדברת היוגה וממנו היא שואפת להשתחרר ולהגיע למצב של נועם מתמיד או שלווה מתמשכת. 

6. מצב של ידע מבחין (Viveka Khyati)

לאחר שהמתרגל השתמש בהכרה כשהיא במצב מדיטטבי (‘סמדהי’) וביכולת השליטה שלו בתשומת הלב כדי לחקור ולרכוש ידע מועיל על מהות המציאות, ההכרה וה’אני’, הוא מגיע למצב שיש לו ידע מבחין (Viveka Khyati). במצב זה הוא תופס את ההבחנה המהותית בין ‘פורושה’ ל’פרקריטי’ (עולם התופעות), כך שהוא מבחין בין המודעות הטהורה לבין תחושת המודעות (ה’אני’), ומפסיק לראות אותן כזהות. מתוך כך שהמודעות מתבוננת בתחושת המודעות ורואה אותה כאובייקט, ניתן לוותר על החזקתה (Paravairgya), כמו כל אובייקט אחר. כך מסתיימת ההזדהות עם תחושת המודעות, והמודעות מתגלה בטוהרה. בניסוח אחר: כאשר מבינים שכל השפע וההשתנות של עולם התופעות (‘פרקריטי’), כולל ההשתנות של ההכרה ותכניה, אינו מכשול, אלא רק אמצעי לראות מעבר לו – יודעים כל מה שיש לדעת: ‘פורושה’! 

יש לציין, כי בשלב הזה, למתרגל יש רק הבנה של הידע המבחין, וכדי שידע זה, כמו כל ידע אחר, יוטמע בתוכו ויהפוך לידע מועיל ממש – כזה שמשנה את הזהות שלו, הוא צריך להשתמש בו בפועל להתנהלות ולפעולות מודעות ומועילות בחיים. זאת, כיוון שרק פעולות משנות זהות. 

7.  יישום של הידע המבחין להתנהלות בחיים (Karma Yoga)

לאחר שהמתרגל הגיע למצב בו יש לו את הידע המבחין ויש לו גם יכולת שליטה בתשומת הלב, הוא משתמש בידע הזה וביכולת הזו כדי לבצע יותר ויותר פעולות מודעות ומועילות בחיי היום יום שלו. פעולות מודעות כאלה, שבאות במקום פעולות מתוך הזדהות עם ההכרה ותכניה, מפסיקות בהדרגה את ההזדהות עם תחושת המודעות, ויוצרות הזדהות עם המודעות הטהורה. זהות חדשה מתפתחת מתוך הפעולות מהסוג החדש, הסוג המודע.

גם כשיש ידע מבחין, מנגנון הפעולה של ההכרה, שתואר לעיל, ממשיך לעבוד ולייצר תגובות פנימיות אוטומטיות של כיווץ או התרחבות בכל רגע ורגע בחיים, וכן דחפים לבצע פעולות אוטומטיות מתוך אותן תגובות. פעולות אוטומטיות עשויות להיות מעילות מאוד, במיוחד ברגעים ומצבים של חירום והישרדות, אך הן עלולות להיות מזיקות והרסניות במצבים אחרים. כדי להימנע מפעולות אוטומטיות בלתי רצויות ולבצע במקומן פעולות מועילות, בא לעזרתנו הידע המבחין. בעזרת יכולת ההבחנה שהלכה והתעדנה, ניתן לזהות את התגובות הפנימיות האוטומטיות ואת הדחפים לביצוע פעולות אוטומטיות מתוכן – עוד לפני ביצוען בפועל. במצב של הבחנה, ניתן לכוון את תשומת הלב לתגובות הפנימיות ולדחפים, ואז גם לחוות אותם במלואם וגם להתבונן בהם, בלי להזדהות איתם, ותוך הבנת טבעם הזמני והחולף ותוך זיהוי מקורם בדפוסים שנוצרו בעבר (ואם כבר הזדהנו איתם – ניתן להבחין גם בהזדהות זו, כאובייקט השונה מאיתנו). מתוך התבוננות כזו בתגובות ובדחפים נוצר חופש שלא לפעול אוטומטית על פיהם. ואז ורק אז, ניתן להפנות את תשומת הלב למציאות ולנסיבות החיצוניות בהווה, ולהשתמש בהכרה כדי לזהות את המטרה באותה מציאות, בהתחשב בנסיבות הספציפיות. זיהוי המטרה מאפשר לחשוב באופן יזום ומסודר (להבדיל ממחשבות והרהורים אוטומטיים בלתי נשלטים) על חלופות לפעולה ולבחור מתוכן את הפעולה המועילה – אותה פעולה שתביא להשגת המטרה באופן מיטבי – ולבצעה. כך מחליפה פעולה מודעת ומועילה את הפעולה האוטומטית, שלעיתים מזיקה. 

בתוך תהליך הלמידה וההתקדמות בדרך, יקרו באופן טבעי מקרים, בהם המנגנון האוטומטי בהכרה פעל במלואו והפעולה האוטומטית כבר התבצעה, בטרם הספיק המתרגל להשתמש בידע וביכולת שרכש כדי להימנע ממנה. כמו כן יקרו מקרים בהם הצליח המתרגל להתבונן בתגובות הפנימיות ובדחפים וגם הצליח להפנות את תשומת הלב למציאות, ואפילו בחר מתוך מודעות את הפעולה המועילה, אך בכל זאת מתקשה לבצעה, להוציאה לפועל. אלה מקרים בהם דפוס הפעולה האוטומטית הוא כל כך חזק, שהוא מתבצע למרות הנזק בפעולה ולמרות ההבחנה בדפוס, ולמרות המודעות לנזק מהפעולה האוטומטית והמודעות לחלופה של הפעולה המועילה (למשל, במקרים של התמכרות מזיקה). במקרים כאלה נותר למתרגל לעשות שני דברים: האחד, לכוון את תשומת הלב לתוצאות הפעולה במציאות, וללמוד מהן על הנסיבות והתנאים והקשרים במציאות. השני, לכוון את תשומת הלב לתגובות הפנימיות ולדחפים הספציפיים, שיצרו את הפעולה האוטומטית, וללמוד מהם על מנגנון הפעולה של ההכרה. 

ראוי להבהיר, שביצוע הפעולה המועילה אינו מבטיח תוצאה מוצלחת של השגת המטרה, וזאת מהרבה סיבות, שכאן אזכיר רק שתיים מהן: ראשית, לעיתים השגת המטרה אינה תלויה רק בפעולה שלנו, אלא גם בפעולות של אחרים ובתנאים משתנים אחרים, שאינם בשליטתנו ולעיתים אינם אפילו בידיעתנו. שנית, הצבת החלופות לפעולה ובחירת החלופה המועילה תלויות בידע קודם שלנו על המציאות והנסיבות, ועל הקשרים בין פעולות לתוצאות, שלא תמיד יש לנו ידע מספק עליהם. לכן היוגה מדברת על בחירה וביצוע של פעולה מועילה תוך שחרור התוצאה, כלומר וויתור מראש על ההכרח שהתוצאה תהיה זהה למטרה. בנוסף, כשיש כבר ידע מבחין – שהוא הידע החשוב ביותר והוא משמש לפעולות מודעות ומועילות, עדיין נותר ללמוד ולדעת על הסיבות והתוצאות והתנאים המיטביים בתוך המציאות המשתנה, בתוך ‘פרקריטי’. 

ביצוע של פעולות מודעות ומועילות ולמידה מתמדת, באופן שהולך ומתרחב בחיי היום יום, הם התנהלות נכונה בחיים לפי היוגה. התנהלות נכונה כזו מחזקת את היכולת לפעול בהווה באופן חופשי מהעבר וכך לשנות את העתיד. במקביל – וזה העניין המרכזי כאן, התנהלות כזו משנה את הזהות של המתרגל ל’פורושה’. 

8. מצב של זהות חדשה (Purusha)

התנהלות בעולם מתוך הידע המבחין וביצוע פעולות מודעות ומועילות, באופן שהולך ומתרחב בחיי היומיום, תוך למידה מתמדת, מובילים לשינוי הזהות של המתרגל. במצב זה, עולה הידע המבחין בכל התנסות בחיים באופן ספונטני ומהיר, ואז מסתיימת ההזדהות עם ההכרה ונוצר מצב הכרה חדש, זהות חדשה. במצב זה, מגלה המתרגל את המהות שלו: אני ‘פורושה’ ותמיד הייתי ‘פורושה’! אני לא המכשיר, הגוף וההכרה, הקרויים אדם. אני ‘הבעלים’ של הגוף וההכרה. ואני גם לא ה’אני המודע’. המתרגל/היוגי גם מבין שכל תהליך ההשתנות התרחש ב’פרקריטי’, בהכרה שלו, בעוד ש’פורושה’ לא השתנה מעולם ותמיד היה משוחרר ונפרד. כאן מסתיים תהליך השינוי וגם הצורך בו. בזהות החדשה המתרגל כבר לא מחפש ולא מנסה להשיג ידע או שחרור. אין גם צורך בלימוד ושינוי או בתהליך שחרור, וגם לא בהישג או בהצלחה.

בזהות החדשה, התגובות האוטומטיות – שכאמור ממשיכות להתבצע כי זה טבעה של  ההכרה – אינן גורמות לסבל, כי אין יותר הזדהות עימן. זה המצב של נועם ושלווה מתמדת, תוך כדי המשכן של רגשות ותחושות מכל הסוגים. בכל מקרה, גם אם יש הזדהות, היא בהכרה בלבד, וכך גם התחושות והרגשות וגם הסבל, ואילו ‘פורושה’, המודעות הטהורה, משוחרר מכל תחושות, רגשות וסבל. כך מגיעים לשחרור המיוחל מהסבל הקיומי, תוך המשך החיים. במצב זה רואים את כל השפע בעולם (‘פרקריטי’) כפי שהוא, ומבינים שהוא נועד לשרת ולקדם את תהליך השינוי שהתרחש בתוכנו. אז רואים את כל הרגעים, הידע והשינויים בחיים כרצף אחד בעל משמעות, שהוביל להתגלות ‘פורושה’ בטוהרו. אז מסתיימים החיפוש והשאיפה לשינוי ולחוכמה. החיים נמשכים אך תהליך הלמידה של הידע המהותי והטמעתו תם ונשלם עם שינוי הזהות, היותנו ‘פורושה’. 

9. התנהלות כ’פורושה’ (Bhakti Yoga)

לאחר שינוי הזהות, מתנהלים כל החיים של המתרגל – כל זמן שהוא ממשיך לחיות – מתוך מהותו כ’פורושה’. הוא מבין שאינו הגוף, ההכרה, ה’אני’ או האדם, ושהוא – כמו כל מכשיר או אובייקט בעולם – קיים כדי לשרת, למלא את תכליתו ביקום. מתוך זהות זו, הוא מפעיל את המכשיר שלו – הגוף וההכרה וה’אני’ – בשביל לשרת, ולא מתוך אנוכיות ולא בשביל להשיג משהו. אז מתבצעות רק פעולות לא-אנוכיות, מועילות ומיטיבות, מתוך הבחנה ומודעות מתמדת, שזו המשמעות של הזהות החדשה כ’פורושה’. פעולות אלה באות לשרת ולתמוך בקיום המיטבי שלו, של אחרים ושל הסביבה ולספק את הצרכים המשתנים הנובעים מהם. יש המכנים אופן פעולה זה התמסרות (Bhakti) כיוון שאין בו שום רכיב אנוכי, לא של השתוקקות להרגיש סיפוק והנאה ואפילו לא של התקדמות ולמידה אישית, שהסתיימו כבר קודם. ההתמסרות באה מתוך הכרת מקומנו וחלקנו ביקום ובחיים, מתוך הכרה בכפיפות של המכשיר לחוקי הקיום והחיים, ומתוך הבנת התכלית שלנו בתוכם. ולכן ההתנהלות היא מתוך זרימה עם החיים והכרת השפע בהם (ההיפך מתחושת מחסור והשתוקקות). אנו פועלים כך שיווצרו התנאים המתאימים לפי חוקי הקיום והחיים – אותם אנחנו ממשיכים ללמוד כל הזמן, כדי שהפוטנציאלים בנו ומסביבנו יתממשו.

 

10. מצב של שחרור מוחלט (Kaivalya)

לאחר שהמתרגל הגיע לשלב, שבו הוא מתנהל כ’פורושה’ ומשתמש במכשיר שלו ופועל כל הזמן מתוך מודעות מתמדת וללא אנוכיות, הוא מגיע למצב של שחרור מוחלט (Kaivalya). כמו כל חלק אחר ב’פרקריטי’, הקיום הפיזי שלו בחיים ימשך כל עוד יש בו צורך ויסתיים כשלא יהיה בו עוד צורך. בהתאם לכך, יש המזהים מצב זה עם סיום החיים, כיוון שהצורך בחיים התמלא, לכאורה, בעצם השלמת תהליך הלמידה ושינוי הזהות ל’פורושה’ וההתנהלות מתוכה. במובן זה, המוות של הגוף וההכרה הבא בשלב הזה, לאחר השלמת כל תהליך הלמידה וההשתנות, הוא גם שחרור מלא ממעגל הלידה והמוות. אולם, כל עוד החיים נמשכים גם לאחר שינוי הזהות, ניתן לומר שהשחרור ממעגל הלידה והמוות הוא בעצם זהותנו כ’פורושה’, שאף פעם לא נולד ולא מת ולא השתנה, ובהתנהלות בחיים מתוך התמסרות מלאה, עד המוות של הגוף וההכרה. הדרך היחידה להגיע לשחרור מוחלט היא כשלא יהיה צורך בעוד לידה מכיוון שהגשמנו את התכלית שלנו, כשהסיום יהיה טבעי כמו מלפפון שניתק מהצמח. את השלב הזה לא ניתן לזייף או לעשות בכוח. הוא תוצר טבעי של הגשמת התכלית.

                        נספח: “ביוגה אין מטרה, אין דרך ואין שלבים”

המושג ‘דרך היוגה השלמה’ אומר שיש דרך ביוגה ואם כך אולי מרמז שיש גם מטרה ביוגה, אבל עצם העלאת טענה כזו שנוי במחלוקת בקרב היוגים. קל וחומר שיש מחלוקת על עצם הדיבור על 10 שלבים בדרך היוגה, וגם על תוכן השלבים השונים בדרך ועל הגדרת המטרה. הנה כמה טענות נפוצות ומוצדקות בנושא זה, וניסיון לתת להן מענה או להבהיר כיצד הן משתלבות בדרך היוגה השלמה, לפחות לפי התיאור במאמר זה: 

1. “אני כבר שם”

לפי היוגה, כל אדם הוא ‘פורושה’. תמיד היה ותמיד יהיה ‘פורושה’. נצחי, קבוע ואינו משתנה. כך שבמובן העמוק, כל אדם כבר נמצא בכל רגע במקום שהוא צריך להיות, ואין צורך לצעוד בדרך, ובעצם אי אפשר לצעוד. כל אדם כבר נמצא ‘שם’. 

ואולם לפי היוגה, הלידה והחיים של כל אדם, כמו כל ‘פרקריטי’, נועדו לשרת את ‘פורושה’. רוב בני האדם מתחילים את חייהם ממקום של הזדהות עם ההכרה ותכניה, ואינם מבחינים בין היותם ‘פורושה’ ל’תחושת המודעות’. כל תהליך היוגה נועד לסייע לאדם לדעת שהוא ‘פורושה’, להפנים זאת ולהתנהל בהתאם לכך. אכן, ‘פורושה’ נצחי, קבוע ואינו משתנה, וכל תהליך השינוי מתרחש רק ב’פרקריטי’ ומתרכז בהכרה של האדם. 

2. “אין שום מטרה ואין שום דרך. רק התמדה בתרגול”

יש הטוענים שמטרה ודרך ביוגה הם סוג של אשליה בלבד. התרגול וההתנהלות בחיים לפי היוגה הם העיקר. היכן שהאדם נמצא זה המקום המתאים לו לאותו רגע. כל דיבור על דרך והתקדמות ומטרה הם השתוקקות והיאחזות, שאין להם מקום ביוגה. 

ואולם, בהמשך לאמור בסעיף הקודם על תהליך השינוי שהוא בהכרה בלבד, ההכרה מגדירה לעצמה מטרה ודרך רק כדי להניע את תהליך השינוי בתוכה. המטרה והדרך – בהיותם חלק מ’פרקריטי’ ומהחיים – הם אמצעי זמני משתנה וחולף, שנועד אך ורק לשרת את ‘פורושה’. בסופו של דבר, התרגול על המזרון, ההתנסות הישירה והיישום בחיי היום יום הם הם היוצרים ומבטאים את השינוי בהכרה. הגדרה של מטרה ודרך היא אמצעי עזר בתהליך השינוי, התומך בהתמדה בתרגולים וברכישת הידע הנדרש לשינוי. אפשר איתם – אם הם מועילים, ואפשר גם בלעדיהם. 

3. “אין דרך אחת ביוגה ואין שום שלבים”

יש אינסוף דרכים ביוגה ואינסוף אפשרויות לצעוד או לשלב צעדים וטכניקות יוגיות ואחרות. גם לו הייתה דרך אחת ומטרה אחת ביוגה – עדיין יש אינסוף אפשרויות לתאר אותן ובפרט לחלק את הדרך לשלבים. אי אפשר לתאר דרך ‘רוחנית’ כמו היוגה כפי שמתארים מסלול הליכה ‘פיזי’ בטבע. אין ביוגה רצף של שלבים עוקבים דווקא בסדר מסויים. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו ביוגה, את הצעדים ואת השילוב המתאים לו ולמקומו בתהליך השינוי. 

אכן, התיאור במאמר זה של 10 שלבים עוקבים בדרך היוגה השלמה אינו האמת. הוא רק תיאור אפשרי אחד מבין אפשרויות רבות, על בסיס פרשנות אחת שלמדתי ממורתי גלית לוין, כשיש עוד פרשנויות רבות מספור. גם על בסיס אותה פרשנות, אפשר לתאר בקלות יותר או פחות מ-10 שלבים, והשלבים אינם בהכרח עוקבים. התיאור הספציפי במאמר נבחר אך ורק כדי שיהיה בהיר ופשוט ככל האפשר עבור מי שמחפש את הדרך שלו ביוגה. מעין הצבעה על כיוון אפשרי ותו לא. מאותן סיבות ברור מאליו שאין ולא יכולה להיות במאמר כל התייחסות למשך הזמן לביצוע כל שלב או לסיום דרך היוגה כולה. 

ויחד עם כל הטענות המוצדקות וההסתייגויות האלה ואחרות – יש ביוגה נקודת מוצא, יש נקודת סיום ויש דרך המחברת ביניהם, דרך היוגה השלמה.