היוגה כדרך חיים: רגשות ופעולות לפי היוגה תוך השוואה למערב
תקציר
מתרגלים וחוקרים מערביים של יוגה ניצבים בפני תהייה וקושי רב כשהם לומדים על מקומם השולי של הרגשות ביוגה, לעומת מקומם המרכזי של הרגשות בחיים האישיים שלהם ובכלל בתרבות ובפסיכולוגיה המערבית. ולפעמים התהייה והקושי מפריעים ואף חוסמים את התקדמותם בדרך היוגה ואת יישומה לפעולות מועילות בחיי היומיום. מאמר זה בא לתרום להבנת מקומם של הרגשות בחיים לפי היוגה, תוך השוואה למקומם במערב, כדי לסייע לאלה שבחרו בדרך היוגה.
ואכן, היוגה מבחינה רק בין תחושת כיווץ לתחושת התרחבות ובין דחיה של תחושת הכיווץ למשיכה לעבר ההתרחבות, בעוד הפסיכולוגיה המערבית מבחינה בין מאות רבות של רגשות וואריאציות שלהם. מבחינת היוגה הדבר החשוב ברגשות הוא העובדה שהם משתנים, זמניים וחולפים, ואין לה כל עניין להעמיק ול’חפור’ בהם ובמקורותיהם, כפי שנעשה באופן מתמיד ושוטף במערב. ביוגה, כיווץ והתרחבות והמעברים התכופים ביניהם הם חלק מהתפקוד התקין של ההכרה האנושית, ולכן אין בה קטלוג של הרגשות לטובים או רעים ואין בה כל שאיפה לשנות את הרגשות או להרגיש רק טוב – כפי שמקובל במערב.
יחד עם זאת, גם היוגה וגם הפסיכולוגיה המערבית מכירות שבחיי היומיום הרגשות מניעים אותנו לפעולה וגם מהווים מטרה של פעולות רבות בחיי היומיום שלנו – בין אם זו פעולה אוטומטית ובין אם זו פעולה לא אוטומטית. שתי התפיסות רואות עין בעין גם את התהליך הפנימי המתרחש באדם כשאירוע מסויים מוביל לפרשנות מסויימת, המובילה לרגש מסויים, המניע לפעולה מסויימת. שתיהן גם מכירות בבעיות שפעולות מתוך רגשות ודחפים יוצרות במקרים רבים, כפי שכל אדם מכיר מניסיונו האישי: הן נזקים שלפעמים גורמות פעולות מתוך רגשות ודחפים רגעיים והן חוסר התוחלת של המרדף המתמיד אחר רגשות חיוביים.
ההבדל המרכזי בין היוגה לתפיסה המערבית נוגע לדרך ההתמודדות עם בעיות אלה כדי לפעול בחיים באופן מועיל ומיטיב:
ברמת התפיסה, היוגה דוגלת בהפרדה בין הרגשות לבין הפעולות. היוגה מציעה להתערב בתהליך הפנימי בשלב המעבר מרגש לפעולה. זאת, באופן שיוצר חופש לפעול לפי המטרה והתנאים במציאות בהווה, ולא מתוך הרגשות, הדפוסים והדחפים הבאים מהעבר, וגם לא כדי להרגיש טוב יותר בעתיד. לעומת זאת, הפסיכולוגיה המערבית דוגלת בשילוב הרגש בפעולה. הפסיכולוגיה המערבית מציעה להתערב בתהליך הפנימי בשלב המעבר מהפרשנות לרגש. זאת, באופן שיוצר חופש לבחור פרשנות חדשה לאירוע ובכך לבחור רגש חיובי יותר ולפעול מתוכו. הבדל זה בין שתי התפיסות נגזר מהבדל עמוק בתפיסה ‘הרוחנית’ של העולם, האדם והחיים, ובכלל זה במקומם של הרגשות בחיים.
ברמת היישום, היוגה שמה דגש על פיתוח של יכולת השליטה על תשומת הלב, באופן המאפשר להרגיש, להתבונן ולהבחין ברגשות, ואח”כ להתבונן במציאות ולפעול בהתאם למטרה ולנסיבות בהווה, ולא לפי הרגש והדחף. פיתוח יכולת זו נעשה באמצעות מגוון גדול של טכניקות יוגיות מוכרות, ובראשן המדיטציה. ואילו הפסיכולוגיה המערבית שמה דגש על פיתוח של יכולת ויסות רגשי או אינטלגנציה רגשית, שבבסיסה מודעות עצמית, המאפשרת ניהול ושליטה ברגשות. פיתוח יכולת זו נעשה דרך ניסיון החיים, חינוך, למידה ודיון מונחה ברגשות של האדם במהלך אירועים בחיי היומיום שלו. ה’מיינדפולנס’ כשיטה הנפוצה כיום במערב, משתמשת בטכניקה יוגית בודהיסטית (מדיטציה) לפיתוח יכולת ההבחנה, אך משלבת אותה בתוך תפיסה פסיכולוגית מערבית כאמצעי לויסות רגשי.
הפתרון שהיוגה מציעה לבעיות, שפעולות מתוך רגשות יוצרות בהתנהלות היומיומית, נתפס כמעט בלתי אפשרי ואולי לא אנושי למי שגדל וחי במערב. אולם, זהו פתרון כוללני, שאינו מתייחס רק לרגש מסויים ולפעולה מסויימת כמו במערב. המעמיקים ביוגה רואים את התועלת שבו באופן יומיומי.
************************************
הקדמה
מקובל לטעון שהיוגה מתעלמת מחיי הרגש של האדם וגם לטעון שהיוגה שואפת שהאדם יהיה אדיש או ימנע מרגשות. לעומת זאת, במערב הרגשות הם במרכז החיים של כל אדם, הם התוכן והמהות של התרבות המערבית ונמצאים במוקד הפסיכולוגיה המערבית. במקביל, גם ביוגה וגם במערב מכירים בכך שהרגשות מפעילים אותנו בחיי היומיום, כפי שכל אדם מתנסה בכך בעצמו באופן שוטף. אם כך, קיים פער עצום בין מקומם השולי לכאורה של הרגשות ביוגה לבין מקומם המרכזי במערב. פער זה, יחד עם הסתירה לכאורה בין המקום השולי של הרגשות ביוגה לבין ההתנסות האישית הישירה ברגשות, המפעילים אותנו תמידית – מעוררים תהייה וקושי רב. תהייה זו היא מנת חלקו של כל מי שלומד וחוקר יוגה ומנסה להבין את התפיסה של היוגה ביחס לרגשות כשלעצמם וגם ביחס לקשרים בין רגשות לפעולות. והקושי הרב הוא מנת חלקו של כל מתרגל יוגה החי במערב ושואף להתקדם בדרך היוגה ואינו יודע איך להתייחס לרגשותיו בזמן התרגול על המזרון ואיך הוא אמור להרגיש ולפעול בחיי היומיום שלו.
התהייה והקושי האלה היו והינם גם מנת חלקי, כמי שעוסק ביוגה מזה שנים רבות, וכמי שנולד וחי במערב וגם למד ויישם בעצמו תפיסות ושיטות פסיכולוגיות שונות. הלימודים וההתקדמות שלי בדרך היוגה בשנתיים האחרונות במיוחד, שהתווספו להתנסות ולידע שצברתי קודם, הובילו אותי לתובנות חדשות (לא סופיות) לגבי מקומם של הרגשות ביוגה ובמיוחד לגבי הקשרים בין הרגשות לבין הפעולות בחיי היומיום לפי היוגה. במאמר זה אשתף את הקוראים בתובנות החדשות שלי לגבי הרגשות ולגבי הקשרים שלהם לפעולות – הן הקשרים בפועל והן הקשרים הרצויים – לפי היוגה, תוך השוואה לתפיסות של הפסיכולוגיה המערבית. ההשוואה לפסיכולגיה המערבית נועדה רק לחדד את התפיסה היוגית בעניין הרגשות והפעולות, עבור מתרגל יוגה מערבי, שהתרבות והידע המערביים מפריעים לו להבין ולהתקדם בדרך היוגה. בהתאם לכך, ההתייחסות במאמר לפסיכולוגיה המערבית מכלילה ומצומצמת ומטבע הדברים מייצגת רק חלק מהזרמים והשיטות.
בפרק הראשון אשפוך אור על הרגשות כפי שהיוגה רואה אותם והשוני בין ראיה זו לראיה במערב. שני הפרקים הבאים עוסקים בהתנסות בפועל של כל אדם בחיי היומיום שלו ולכן אין בהם הבחנה בין היוגה למערב: בפרק השני אסביר על הקשרים בפועל בין רגשות לפעולות בחייו של כל אדם, ואילו בפרק השלישי אציג שתי בעיות מרכזיות המתעוררות כאשר פועלים מתוך רגשות ולמען רגשות מסויימים. בפרק הרביעי אתאר את הפתרונות העקרוניים של היוגה ושל חלק מהפסיכלוגיה המערבית לבעיות שהוצגו קודם ואחדד את ההבדלים ביניהם. הפרק החמישי והאחרון עוסק בדרכים השונות בהן היוגה והפסיכולוגיה מציעות ליישם את הפתרונות בחיי היומיום.
1. מה זה רגש?
היוגה אינה מרבה לעסוק ברגשות כשלעצמם ואין לה עניין רב בתוכן שלהם, אלא בעיקר בעובדה שרגשות באים וחולפים, זמניים ומשתנים. הפסיכולוגיה המערבית מכירה מאות רבות של רגשות וואריאציות שלהם, ויש בה דיונים מתמשכים על המיון שלהם למשפחות ראשיות, כמו פחד, כעס, עצבות והנאה ועוד. לעומת זאת, היוגה מחלקת את כל הרגשות לשניים: כיווץ או התרחבות. כיווץ (‘דוהקהא’) הוא מכלול התגובות האוטומטיות במערכת האנושית ל’קלט’, שלפי ‘הידע’ המצוי בה, יוצר דחיה (‘דוושה’) אליו. כיווץ יכול להקביל לרגשות ותחושות שבד”כ מגדירים כשליליים, כגון כעס, עצב, שנאה ודאגה. התרחבות (‘סוקהא’) היא מכלול התגובות האוטומטיות במערכת האנושית ל’קלט’, שלפי ‘הידע’ המצוי בה, יוצר משיכה (‘ראגה’) אליו. התרחבות יכולה להקביל לרגשות ותחושות שבד”כ מגדירים כחיוביים, כגון הנאה, סיפוק, אהבה ושמחה. בהגדרות אלה, ‘קלט’ יכול להיות כל אובייקט, אירוע או מצב הנקלט באמצעות החושים, לרבות אלה הנקלטים בחוש המנטלי (למשל: מחשבה, זכרון, דימיון וכו’). כמו כן, המילה ‘ידע’ מייצגת כאן את כל הסוגים של מידע, חוויות, התנסויות ולמידה במובן הרחב ביותר, שנצברו באדם מאז לידתו (ואולי לפני כן) ועד לרגע הנוכחי בחייו.
אם כך, רגשות או כיווץ והתרחבות הם תגובות פנימיות אוטומטיות באדם לאירוע בהווה על בסיס ידע שלו מהעבר ולפי תיוג וקיטלוג דיכוטומי (“טוב/רע”) שנעשה בהכרתו בעבר. לפי הגדרה זו, רגשות הם בהכרח סובייקטיביים ושונים מאדם לאדם, כיוון שאין שני אנשים עם אותו ‘ידע’ בדיוק ואותו קיטלוג. למעשה, אירוע מסויים יכול להשתקף בכיווץ אצל אדם אחד ובהתרחבות אצל אחר. למשל, שהיה בים יכולה להיות חוויה של הנאה ואף התעלות (התרחבות) אצל אדם שמילדות גדל ליד הים ולמד לאהוב אותו. לעומת זאת, שהיה בים יכולה להיות חוויה של חשש ואף סיוט (כיווץ) אצל אדם שחווה בעבר טראומה של טביעה בים. כמו כן, רגשות אינם קשורים לאירוע או לסיטואציה בהווה, למה שמתרחש עכשו, אלא לידע מהעבר. בדוגמא הקודמת למשל, האדם שחווה בעברו טראומה הקשורה בים, עלול להיות מוצף ברגשות קשים (כיווץ) גם בזמן מפגש חברתי נעים, בים רגוע עם שקיעה יפה ברקע.
בניגוד למערב, אין ביוגה הבחנה בין רגשות טובים או חיוביים לבין רגשות רעים או שליליים ולכן אין גם שאיפה לשנות רגש שלילי לחיובי או להרגיש רק טוב. גם כיווץ וגם התרחבות וגם מעברים תכופים ביניהם הם חלק מהפעולה התקינה של ההכרה, ממש כמו כיווץ והתרחבות בפעימת הלב וכמו נשיפה ושאיפה במערכת הנשימה. כשם שמגוחך לרצות שהלב רק יתרחב ולא יתכווץ, כך מגוחך לרצות לחוות רק התרחבות רגשית ולא כיווץ.
יש לשים לב, שהדחיה והמשיכה מכוונים כלפי עצם תחושת הכיווץ או ההתרחבות ולא כלפי האובייקט שלכאורה יצר אותה אצלנו. למשל, כשאנחנו נמשכים לאדם או מקום, הגורמים לנו הנאה, למעשה המשיכה היא כלפי תחושת ההנאה, ולהיפך: כשאנו לא רוצים להיות בחברת אדם מסויים או במקום מסויים, הגורמים לנו אי נוחות, למעשה הדחיה היא כלפי תחושת אי הנוחות.
הדחיה והמשיכה הן ה’קלשות’ השלישית והרביעית בשלשלת של חמש ה’קלשות’ המתוארות בתחילת הפרק השני בסוטרות היוגה של פטנג’לי. השלשלת של חמש ה’קלשות’ (המתורגמות בד”כ כגורמי הכאב או הסבל) מסבירה שהסבל הוא תולדה הכרחית של ידע שגוי לגבי מהות האדם והעולם (‘אווידייה’, ה’קלשה’ הראשונה), המוליך להזדהות של האדם עם הכרתו ורגשותיו (‘אסמיטה’, ה’קלשה’ השניה). הפחד (‘אבהיניוושה’, שלרוב מתורגם כפחד מהמוות או היאחזות בחיים), שהוא ה’קלשה’ החמישית והאחרונה בשלשלת, הוא תוצאה הכרחית של דחיית הכיווץ ושל המשיכה להתרחבות. דחיית הכיווץ מלווה בחשש שהכיווץ ימשך, יחמיר או יחזור, והמשיכה להתרחבות מלווה בחשש שזו תפסק, תחלש או לא תחזור. למשל, כשאדם מרגיש כאב או עצב ברגע מסויים הוא רוצה שיפסקו ומיד צצה הדאגה שהכאב או העצב ימשכו ואף יחמירו. וכשאדם חווה הנאה, הוא רוצה להמשיך ולהנות, ומיד מתלווה מחשבה מטרידה שההנאה תסתיים ולא תחזור. הפחד, החשש או הדאגה האלו, הקשורים בדחיית הכיווץ ובמשיכה להתרחבות, הם הם הסבל ‘הקיומי’ המלווה באופן מתמיד את חיינו. זהו הסבל שעליו מדברת היוגה וממנו היא שואפת להשתחרר ולהגיע למצב של נועם מתמיד או שלווה מתמשכת.
לכאורה, יש הקבלה מסויימת בין מצב של נועם ושלווה ביוגה לבין השאיפה לאושר במערב. ואולם השאיפה לאושר – לפחות לפי ההגדרות המקובלות במחקרי הפסיכולוגיה החיובית – כוללת בתוכה את הרצון להרגיש יותר רגשות חיוביים של סיפוק, הנאה ושמחת חיים ופחות רגשות שליליים כגון כעס, דאגה וצער. במובן זה, מצב של נועם ביוגה שונה לחלוטין מהאושר במערב: נועם נמצא במימד אחר מזה של הרגשות. מצב הנועם מתקיים במקביל להמשך הכיווץ וההתרחבות. הוא תוצאה אליה מגיעים כאשר מבינים ומטמיעים את אי-ההזדהות עם הרגשות. כשמבינים זאת – ולנו כמערביים קשה מאוד להבין זאת – מבינים את סיפור הזן המפורסם על מורה זן שתלמידיו שאלו אותו בכל בוקר לשלומו ובכל בוקר ענה המורה בקול רם: “מצויין”. בוקר אחד שאל אותו תלמיד צעיר כיצד הוא עונה בכל בוקר “מצויין”, למרות שכמו כל אדם הוא ודאי מרגיש לפעמים פחות טוב או אפילו מרגיש רע. השיב המורה: “כשאני מרגיש טוב – טוב לי. כשאני מרגיש רע – גם אז טוב לי”.
מה הקשר בין רגשות לבין הפעולות שלנו בחיי היומיום?
לפי היוגה וגם לפי המערב, רגש קשור לפעולה. רגש יוצר באופן אוטומטי דחף לפעול. הרגש מספק מניע לפעולה. באנגלית המילה רגש (emotion) והמילים תנועה ומניע נגזרים מאותו שורש בלטינית (motere). לפי היוגה, הדחיה של הכיווץ והמשיכה להתרחבות מבטאים את הדחף הראשוני לפעול לפי הרגש. מצד אחד, רצון להתרחק ולהימנע מתחושה של כיווץ ומהאובייקט שלכאורה יצר אותה, ומצד שני, רצון להמשך התחושה של התרחבות ולהתקרב לאובייקט שלכאורה יצר אותה. ההתרחקות או ההתקרבות מתבטאות במציאות בשני ערוצי פעולה: בדיבור או במעשה (או בהימנעות מהם).
כשחושבים על פעולות הבאות מתוך מניע רגשי לרוב מתייחסים לפעולות אוטומטיות שבאות בתגובה מהירה ולא מודעת לרגש בהתאם לדחף שהוא יוצר. אולם, יש גם פעולות לא אוטומטיות הבאות מתוך מניע רגשי ומתבצעות בתהליך פנימי איטי וארוך יותר ולכאורה מודע. הפעולה הרגשית מתרחשת לפי דפוס רגשי (‘סמסקארה’) שנוצר בעבר על בסיס ‘ידע’ קודם. הדפוס מקשר בין רגש מסויים לפעולה מסויימת. רגשות מניעים פעולות אוטומטיות התומכות בקיום (הישרדותיות) חסכוניות ויעילות, לפי דפוסים שנמצאו מועילים בעבר, אך לא כל הפעולות הרגשיות הן כאלה (ראו בהמשך).
הרגש אינו רק המניע לפעולות, אלא במקרים רבים הוא מטרה של פעולות. אנחנו בוחרים לעשות פעולות שיגרמו לנו להרגיש טוב ונמנעים מפעולות שיגרמו לנו להרגיש רע. אפשר לטעון שהתכלית העליונה של מרבית הפעולות שלנו היא לחוות סיפוק, עונג והנאה (או לפחות להימנע מכאב, צער וכו’), גם כאשר מטרות הביניים שלהן אחרות. אפילו כאשר פועלים למען מימוש עצמי ומיצוי הפוטנציאל העצמי, למשל בעבודה או בספורט, למעשה התכלית העליונה היא להרגיש סיפוק מכך שהצלחת לממש את עצמך.
אז מה הבעיה עם פעולות הקשורות לרגשות?
אם כך, באופן רגיל, לרגשות יש תפקיד מרכזי בחיי היום יום שלנו: הרגשות מניעים פעולות שלנו והרגשות הם גם התכלית של פעולות שלנו. כל עוד הפעולות הקשורות לרגשות משרתות אותנו היטב – זה מצויין. ואולם לא תמיד הדבר כך ויש סיבות מיבניות לכך שפעולות רגשיות לא בהכרח יהיו מועילות. אתייחס כאן לשתי בעיות בפעולות מתוך רגשות, שגם היוגה וגם המערב מכירים בהן:
הבעיה הראשונה נוגעת בעיקר לפעולות אוטומטיות המונעות על ידי רגשות. אלה כאמור חשובות ומועילות בחיי היום יום שלנו. ואולם במקרים רבים פעולה אוטומטית כזו עלולה להיות לא מועילה ואפילו מזיקה. למשל, אדם שמתוך בושה או חשש מתקשה לדבר בישיבת עבודה או בהרצאה או אדם שמתוך כעס פוגע באחרים. שתי דוגמאות אלה הן רק קצה הקרחון של הרבה מאוד התנהגויות רווחות מאוד בחיי היום יום, שהן פעולות אוטומטיות רגשיות שאינן מועילות. שני האנשים בדוגמאות אלה אינם משיגים את המטרה שלהם במציאות ואפילו מזיקים לה לעצמם ולסביבתם, כאשר הם פועלים באופן אוטומטי לפי דפוס רגשי. אין זה מפתיע כלל, כיוון שפעולה אוטומטית מתבצעת לפי דפוס שבא מהעבר ולא בהכרח מתאים למציאות בהווה או למטרה עכשו. חוקרים במערב מציינים עוד מאפיינים של הפעולה האוטומטית הרגשית ושל מנגנוני ההכרה והמוח היוצרים אותה, ההופכים את הפעולה ללא מועילה ומזיקה במקרים רבים, ביניהם: זינוק לפעולה במהירות וללא שיקול דעת וחשיבה, הסתמכות על רושם ראשוני וכללי, תחושת ודאות (אין מקום לספק), אמונות הופכות לאמיתות מוחלטות, התייחסות לסמל המעורר זיכרון כאל מציאות, חיבור בין דברים באופן שטחי לפי תווי היכר דומים, הכללה, ייחוס המציאות לעצמך וצידוק עצמי (“היגיון פנימי”). החוקרים מדגישים שמאפיינים אלה עוזרים מאוד במצבי חירום והישרדות ואולם עלולים להזיק בחיי היומיום.
הבעיה השניה נוגעת לכל פעולה הנעשית מתוך מניע רגשי ו/או למען השגת מטרה רגשית. פעולות רגשיות כאלה אינן יכולות להיות מועילות באופן עקרוני והגדרתי, לפחות לפי היוגה. הסיבה העמוקה לכך נעוצה בטבעם האמיתי של הרגשות: הם מתחלפים ומשתנים במהירות. כיווץ מחליף התרחבות ולהיפך, והכל בתוך זמן קצר. לטבע זה של הרגשות יש שתי משמעויות חשובות: ראשית, פעולה מתוך מניע רגשי עלולה להשתנות כי המניע לפעולה משתנה (עכשו “בא לי”. עכשו “לא בא לי”) – דבר העלול להקשות על התמדה בפעולות ולסכל השגה של מטרות ארוכות טווח. שנית, פעולה למען מטרה רגשית לא תשיג את מטרתה לאורך זמן, כיוון שהמטרה נעה כל הזמן. ניתן לחוות תחושת סיפוק והנאה רק לזמן קצר ומיד היא מתחלפת בתחושת ריקנות ובדחף לסיפוק והנאה נוספים או חזקים יותר. אפשר לראות בזה מעין התמכרות לרגשות חיוביים שלעולם לא יהיו מספקים באופן מלא ושהמרדף אחריהם אינו מסתיים לעולם. אין בתיאור בעיה זו כל חידוש. כבר ראשוני הפילוסופים היוונים שמו אותה במוקד הדיון והחיים, ואולם כפי שנראה, הם והפילוסופים והפסיכולוגים הבאים אחריהם במערב נתנו לה פתרונות שונים מהיוגה.
אז מה הפתרון לבעיות האלה?
היוגה מציעה להתמודד עם הבעיות שבפעולות הרגשיות בעזרת מה שניתן לכנותו ‘עקרון ההפרדה’: הפרדה בין הרגשות לבין הפעולות. פעולה מועילה ומודעת אינה צריכה לנבוע מתוך רגש מסויים ואינה מיועדת להרגיש רגש מסויים או לשנות רגש מסויים. ההפרדה מאפשרת חופש פעולה: פעולה החופשית מרגשות, ממחשבות חולפות ומהעבר. היוגה מציעה להמשיך לחוות את הרגשות, לתת מקום לכל כיווץ והתרחבות, להבחין בהם ולהתבונן בהם וגם בדחף המתעורר לפעול מתוכם. אין ביוגה אדישות ולא הכחשה או הדחקה של רגשות, כפי שלפעמים מבינים בטעות, אלא בדיוק להיפך: לפי היוגה כדי לפעול באופן חופשי, יש הכרח לחוות את הרגשות ולהיות מודע להם כפי שהם, בלי רצון לשנותם. ואולם כאשר רוצים לפעול – יש לפעול בהתאם לסיטואציה במציאות ולפי המטרה המהותית בסיטואציה, ולא מתוך הרגשות שלך בעבר ובהווה ולא למען רגשות מסויימים בעתיד ולא לפי הדחף המתעורר אוטומטית. הפעולות הן העיקר בעיני היוגה, ולא הרגשות, כלומר היוגה שואפת שהאדם יבצע פעולות מועילות ומיטיבות לעצמו לאחרים ולסביבה, ואינה שואפת שהאדם יחווה יותר התרחבויות מאשר כיווצים או רגש מסויים דווקא. יהיו אשר יהיו הרגשות של האדם בסיטואציה מסויימת, עליו לפעול באופן מועיל ומיטיב ובאופן המשוחרר מהרגשות. השאיפה היא להימנע ככל האפשר מפעולות אוטומטיות רגשיות כאשר אינן מועילות, ולבצע במקומן פעולות לא אוטומטיות מודעות, המשרתות מטרות רחבות של האדם ומטרות ספציפיות הנגזרות מהן, בהתאם לתנאים בכל סיטואציה. למעשה, אין כאן חידוש בעצם עקרון ההפרדה, אלא בהחלה שלו באופן גורף על הפעולות שלנו. כך למשל, ברור מאליו שאמא המטפלת בתינוקה או גנן המטפל בגינתו מרגישים רגשות שונים ומתחלפים, כיווצים והתרחבויות, שחלקם דוחפים להפסקת הטיפול. בכל זאת, ברור שהם ימשיכו בטיפול כפי שמתבקש מהמטרה של הטיפול – גדילה וצמיחה של התינוק או הגינה – ובהתאם לנסיבות בכל רגע, ולא לפי הרגשות המשתנים שלהם.
תפיסה זו של היוגה שונה באופן מהותי מהתפיסות האידיאליות במערב לגבי מקומו של הרגש בפעולה – הן מהפרדיגמה הישנה והן מהפרדיגמה המודרנית. הפרדיגמה הישנה דגלה באידיאל של פעולה לפי היגיון או השכל השולט ברגש, ולמעשה תוך הכחשה או דיכוי הרגשות. הפרדיגמה המודרנית דוגלת באידיאל של שילוב הרגש בפעולות תוך מציאת האיזון בין הרגש לשכל. הבסיס המשותף לחלק מהתפיסות המודרניות במערב הוא עקרון אידיאלי של שינוי הפרשנות לאירוע או לסיטואציה כדי להוביל לרגש חיובי רצוי, שהוא בתורו יוביל לפעולה הרצויה. בניסוח אחר: פעולה נכונה צריכה לבוא מתוך רגש חיובי, ולשם כך הכרחי לשנות את המחשבות והאמונות השליליות שלנו בקשר לאירועים ומצבים במציאות. עקרון זה מבוסס על כך שלפי התפיסה במערב, לא ניתן לשלוט ברגשות עצמם, שהם המניעים לפעולה, אך כן ניתן לשלוט במחשבות ובאמונות היוצרות את הרגשות, שלפיהן אנו מפרשים את האירוע או הסיטואציה. למעשה, לפי האידיאל המערבי, הפעולה הנכונה גם היא צריכה לבוא מהרגש, אבל רק מתוך רגשות חיוביים (כמניע וכמטרה). מכאן קצרה הדרך לתפיסה הניו-אייג’ית המכונה ‘חשיבה חיובית’, שמקומה לא נעדר גם בתוך הפסיכולוגיה בכלל ו’הפסיכולוגיה החיובית’ בפרט. לפי ‘החשיבה החיובית’, כל שנדרש כדי להרגיש טוב, גם בעתות מצוקה, זה בסך הכל לדחות מחשבות שליליות ולהתרכז רק במחשבות חיוביות. בחלק מהשיטות הפסיכולוגיות ‘החשיבה החיובית’ היא חלק מויסות רגשי או ניהול רגשות ושליטה בדחפים. כך למשל, בספר “אינטלגנציה רגשית” מסביר דר’ דניאל גולמן שבפסיכולוגיה מקובל ש”ראייה מחודשת של המצב או הצבת קו מחשבה שונה וחיובי יותר” היא אחת הדרכים היעילות והחזקות לשיכוך כעס. וגם ש”לכידה של האפיזודות וגורמי החרדה מיד עם תחילתן יחד עם נקיטת עמדה בקורתית וספקנית כלפי הנחותיהם על הסכנות” יכולה לסייע כשמתעוררת דאגה. וגם ש”עיצוב-מחדש קוגנטיבי, כלומר לראות את הדברים בצורה אחרת תוך הסחת דעת לעבר מחשבות לא מדכאות” מפחיתה דיכאון.
הבסיס המשותף ליוגה ולתפיסות המערביות הוא ההבנה שהפעולה באה כתוצאה של תהליך פנימי הכולל פרשנות (מודעת או לא מודעת) לאירוע מסויים או לסיטואציה מסויימת, היוצרת רגש מסויים שבתורו מוביל לפעולה מסויימת (ויש גם השפעות בכיוון הפוך). ההבדל העקרוני בין היוגה למערב נוגע למיקום האפשרי והרצוי של ההתערבות בתהליך זה, כאשר רוצים למנוע או לשנות פעולות לא רצויות: היוגה דוגלת בהתערבות בשלב המעבר מרגש לפעולה, כך שתיווצר הפרדה בין הרגש לפעולה המועילה. לעומת זאת, במערב דוגלים בהתערבות בשלב המעבר מפרשנות לרגש, כך שתיווצר פרשנות שונה, שתוביל לרגש הרצוי, שיניע לפעולה הרצויה. הבדל עקרוני זה משקף את המקום המרכזי של הרגשות בתרבות ובחיים במערב אל מול המקום השולי של הרגשות ביוגה, שהוא בוודאי שולי לעומת המקום המרכזי של הפעולות בחיים. במילים אחרות, ביוגה העיקר זה ביצוע הפעולה המועילה ובמערב העיקר זה להרגיש טוב. הבדל זה נעוץ בהבדל מהותי ועמוק בתפיסות פילוסופיות ורוחניות לגבי מהות האדם והחיים, שאליהם לא נכנס במאמר זה. מכל מקום, הבדל זה מאוד משמעותי בהקשר לאופן היישום של ההתערבות בתהליך: ביוגה ההפרדה בין הרגש לפעולה היא כללית, כלומר נכונה לכל אדם וחלה על כל רגש ופעולה יהיו אשר יהיו, ואילו במערב הפרשנות מחדש היא ספציפית לרגש מסויים של אדם מסויים בהקשר לסיטואציה מסויימת ולפעולה מסויימת.
איך אפשר ליישם את הפתרונות בחיי היומיום?
לפי היוגה, כדי ליישם בחיי היומיום את ‘עקרון ההפרדה’ בין רגשות לפעולות, צריך האדם ללמוד להבחין בינו לבין רגשותיו, כלומר לא להזדהות עם רגשותיו. באופן מעשי, היכולת להפריד בין רגשות לפעולות בחיי היום יום, מחייבת פיתוח של יכולת השליטה בתשומת הלב ובעזרתה את יכולת ההבחנה במה שהיוגה מכנה ‘אלמנטים עדינים’ (רגשות מחשבות). לכל אדם יש יכולת לשלוט בתשומת הלב שלו, אך נדרשת יכולת מפותחת מאוד על מנת שהאדם יוכל להבחין ברגשות שלו ובדחף המתעורר בתוכו ועוד ‘בזמן אמת’. תשומת לב מפותחת נדרשת גם על מנת שהאדם יוכל להעביר את תשומת לבו מהרגשות למציאות ולהבחין בתנאים הספציפיים המתקיימים בה עכשו. פיתוח של יכולת השליטה בתשומת הלב ושל יכולת הבחנה מחייב תרגול עמוק, מתמיד ולאורך זמן. התרגול כולל מגוון גדול של טכניקות שהיוגה מציעה, לרבות תנוחות ותנועות גופניות (‘אסאנות’), תרגילי נשימה (‘פראניאמה’) ומדיטציה (‘סמיאמה’), שגם עליהם לא נרחיב כאן .
כדי לפעול לפי האידיאל במערב של שילוב נכון של הרגש בפעולה נדרשת יכולת של ויסות רגשי או אינטלגנציה רגשית ברמה גבוהה. כפי שמוסבר היטב בספר “אינטלגנציה רגשית”, זו כוללת חמישה רכיבים חשובים: ידיעת רגשותיך – מודעות עצמית או היכולת לנטר הרגשות מרגע לרגע; ניהול רגשותיך – על בסיס המודעות העצמית נבנית היכולת לזהות ולשלוט ברגשות ובדחפים; מוטיבציה עצמית – גיוס רגשות לשירותו של יעד; אמפתיה – הכרת רגשות אצל אחרים; טיפול במערכות יחסים – מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים התומכת בכשירות חברתית. יכולת ויסות רגשי או אינטלגנציה רגשית קיימת באדם ועשויה להתפתח עם החינוך וניסיון החיים, אך גם ניתן לפתח אותה ע”י למידה מכוונת ושיטתית של רכיביה השונים. זאת, באמצעות דיון מונחה ופתוח ברגשות של האדם במהלך אירועים בחיי היומיום שלו, ובפרט במערכות יחסים.
ההבדל המהותי והחשוב בין היוגה לפסיכולוגיה המערבית נוגע לשימוש ביכולת הנלמדת ומתפתחת: ביוגה יכולת השליטה בתשומת הלב משמשת ליישום ההפרדה בין הרגשות לפעולות ובין ההכרה למציאות, כלומר כדי להבחין ברגשות ולהניח אותם כפי שהם וכך להיות מסוגלים לפעול מתוך המציאות ולא מתוכם. ואילו בפסיכולוגיה המודעות העצמית היא רק הבסיס לניהול הרגשות, לשליטה בהם. המודעות העצמית הכרחית כדי לשנות את הרגשות השליליים, לרסן ולמתן אותם, לבלום את הרגשות הסוערים, למשל: לנחם את עצמך בעת צער ואכזבה, להרגיע חרדה, לשכך כעסים, לצאת מדיכאון וגם כדי לגייס רגשות לשירותו של יעד נבחר. וכפי שנאמר קודם, שינוי הרגשות עצמו, אחרי שמודעים להם, נעשה בעזרת פרשנות מחדש של האירועים במציאות או שינוי המחשבות והאמונות שלנו ביחס אליהם. במילים אחרות: ביוגה המודעות והשליטה בתשומת הלב משמשים כדי “לצאת מההכרה ולהתחבר למציאות”, ואילו באינטלגנציה הרגשית המודעות העצמית היא רק אמצעי לשנות את תכני ההכרה שלך – המחשבות והרגשות – לכיוון החיובי.
כדי לסייע בהבנת הנקודה האחרונה, אתייחס לשיטה מערבית המשלבת ידע מה’מזרח’: המיינדפולנס היא שיטת תרגול הנפוצה מאוד כיום במערב, בציבור הרחב וגם בקרב פסיכולוגים ומטפלים אחרים. שורשי המיינדפולנס המערבי נעוצים בשיטות מדיטציה בודהיסטיות ויוגיות, שלפני כארבעה עשורים החלו פסיכולוגים במערב לשלב אותן בפרקטיקות טיפוליות מערביות. כמו היוגה, המיינדפולנס עוסק בפיתוח יכולת השליטה בתשומת הלב ויכולת ההבחנה, בין היתר באמצעות תרגול מדיטציה בטכניקות שונות. השליטה בתשומת הלב ויכולת ההבחנה מסייעות לפתח מודעות לרגשות ולמחשבות שלך. אולם, מאחר שהמיינדפולנס שולב בתוך הפסיכולגיה המערבית, מודעות זו משמשת לויסות רגשי ולפעולה מתוך שילוב של רגש ושכל, ואינה משמשת ליישום ההפרדה בין הרגשות לפעולות, כמו ביוגה.
