על הקשר בין יוגה וראיה מאת סיגל כהן
לפני כחמש שנים עברתי (שוב) קרע ברשתית, הפעם בעין ימין. גם הפעם זה התחיל בהבזק אור ענק, מפץ גדול. נסיון החיים לימד אותי לא להמתין והגעתי מיד למיון. שוב לייזר, זריקות ובדיקות. הפעם לא איבדתי את הראייה אבל הארוע השאיר אותי עם גוף זר גדול שצף בשדה הראיה שלי. מעין חוט שחור עבה ששוחה לכל מקום שאליו אני מביטה. אני יושבת לקרוא והחוט השחור מסתיר את הטקסט. אני מביטה החוצה דרך החלון וחוט שחור פורס את הנוף. אני עוצמת עיניים וחוט שחור שוחה להנאתו.
במציאות שלנו, כולנו פוגשים חוטים שחורים, ארועי חיים, טראומות, מערכות יחסים, פרידות ובגידות משברים מבית או בעבודה, בדידות. חוטים שחורים שמסתירים לנו את החיים ובאופן טבעי, כולנו רוצים פתרון.
לא משנה אם מדובר בטיפול קצר או ארוך טווח, דינמי או CBT, בסופו אנחנו רוצים הסרה מלאה של ה’חוט השחור’.
יש גישות פסיכולוגיות שמציעות לדמיין שהחוט השחור בעצם ורוד. גישות אחרות יציעו להרהר על המשמעות שהחוט השחור בא ללמד אותי. גישות פסיכודינאמיות יותר יתחקו אחריו עד לילדות המוקדמת, בעוד שגישות התנהגותיות יציעו לנסות להביט לכיוון ההפוך.
למזלי בדיוק באותו זמן התחלתי את הדרך, שלוש שנים של למידה ששינו לחלוטין את חיי. החוט השחור הפך ליאמה אישית שעוזרת לי לשכלל את התרגול. כשאני מפנה אליו את תשומת הלב הוא כל מה שאני רואה. כשתשומת הלב שלי במקום אחר הוא דוהה. הוא שם ויהיה שם עד שלא. אני כבר לא בהשתוקקות שיעלם, הנוכחות שלו או ההעלמות שלו לא משנים את הפעולה שלי. החיים תמיד יספקו לי חוטים ולכן אין חשיבות לצבע או ל’משמעות’ שלהם, אלא רק ליכולת שלי לראות אותם.
לחוט שלי אין מועד סיום, אין לו פתרון. זו הדרך, התבססות במודעות כאמצעי לפגוש את החיים מעמדה של ראיה.
אבל זה שייך לסיפור הקודם, לפני 17 שנים, כשאיבדתי את הראיה וגיליתי שאי אפשר באמת לאבד ראיה.
