האור שבפנים והאור שבחוץ מאת נתי רכט
בחג החנוכה נוהגים להדליק נרות בחנוכייה – מנהג עתיק שהשתרש עמוק בתרבות הישראלית העכשווית.
יש שתי הלכות מרכזיות שנוגעות להדלקת החנוכייה:
הראשונה קשורה למחלוקת מתקופת הגמרא על אופן הדלקת הנרות. הדעה שנקבעה להלכה היא דעת בית הלל: “הולך ומוסיף”. כלומר, ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות, וכן הלאה. עד שביום השמיני, היום האחרון של חג החנוכה, מדליקים שמונה נרות. מנהג זה ממשיך איתנו עד היום.
הלכה נוספת עוסקת במיקום החנוכייה. הגמרא קובעת כי בשעת סכנה מניחים את החנוכייה בתוך הבית – על השולחן בסלון או במקום אחר. אך כשאין סכנה, מצווה להניח אותה על אדן החלון או בפתח הדלת, כך שאורה ייראה כלפי חוץ.
במקור, ההלכה נבעה ממצבים היסטוריים שבהם יהודים חששו להצהיר על יהדותם בפומבי. אך להלכה זו יש גם משמעות סימבולית, שרלוונטית לכולנו.
שתי ההלכות הללו מלמדות אותנו שיעור חשוב על הפצת אור בחיים.
ישנם רגעים שבהם עלינו להתכנס פנימה, להדליק את האור בתוכנו – להיבנות, להתפתח ולהתחזק. אלה הם הרגעים שבהם החנוכייה נותרת בתוך הבית.
אך ישנם גם רגעים שבהם עלינו לאפשר לאור שלנו לפרוץ החוצה, להאיר את דרכם של אחרים, לשמש השראה ולהציע כיוון. ברגעים אלו אנו מציבים את החנוכייה על אדן החלון או בפתח הדלת, כך שכולם יוכלו ליהנות מאורה.
וכיצד מפיצים אור? “הולך ומוסיף”.
בהתחלה מעט – אור קטן, אולי מהוסס. אבל עם הזמן האור גובר ומתחזק, עד שהוא ממלא את כל החנוכייה, את חיינו, את השגרה היומיומית ואת המרחב שסביבנו.
שנזכה בחג החנוכה הזה להניח את החנוכייה לא רק בתוך הבית, אלא גם על אדן החלון. שנהיה תמיד “הולכים ומוסיפים”, שניתן לאור לגדול ולהשפיע עלינו ועל כל הסובבים אותנו.
חג חנוכה שמח!
