בין גבולות להתמסרות: על יוגה, אהבה ומה שביניהם מאת יעל כהן
אתם מכירים את זה שיש נקודת אל־חזור בוויכוח עם בן הזוג? ואז מגיעים האיומים? פעם הייתי כזאת. בכל ריב או ויכוח, הייתי מאיימת בגירושין. ברצינות. כל אי־הסכמה קטנה הפכה לדרמה בסגנון טלנובלה – כולל מבטים דרמטיים לשמיים ונשימות כעוסות מהבטן.
היום אני מסתכלת על זה בחיוך, כי לאט־לאט, בזכות – ובעקבות – הלימוד שלי ביוגה, הבנתי:
כמו בתנוחה, כמו בישיבה במדיטציה – גם בזוגיות, קיצוניות לא מחזיקה לאורך זמן. זה לא הכול או כלום. לא עכשיו או לעולם לא. יש מקום לנשום גם בתוך המורכבות. יש תנוחות ביוגה שאני ממש רואה בהן זוגיות. לא תנוחות זוגיות – אלא תנוחות כמו כלב מביט לאחור, לוחם 2, עמידת עץ. כל אחת מהן דורשת ממני להיות נוכחת. עם עצמי. עם גבולות ברורים. עם כוונה. ובו־זמנית – להתרכך. להיפתח. לשהות בתוך משהו שגדול ממני. ובעצם, אולי זה הסוד של קשר טוב.
לפעמים אנחנו ניגשים לזוגיות מתוך כמיהה להתמסרות מוחלטת. רצון להיעלם בתוך מישהו אחר. להתאחד. להתאחות. ואז – אנחנו עלולים לאבד את עצמנו. לוותר על הקול הפנימי. ולפעמים – בדיוק להפך – אנחנו מגוננים על עצמנו. עם גבולות חדים ותחושת “אני לא צריכה אף אחד”. אבל החיים, כמו התרגול, מבקשים איזון.
זה לא או-או – אלא גם וגם.
היוגה מזמינה אותנו לקשר
בתוך כל תנוחה – אנחנו מתרגלים קשר: בין כף הרגל לקרקע, בין עצם הזנב לקודקוד הראש, בין שאיפה לנשיפה. יש תנועה ויש יציבות. יש הקשבה ויש פעולה. כמו בריב – על נקיונות, ילדים או כל דבר קטן – התרגול מזמין אותנו לשאול:
מתי להיות חזקים יותר? מתי להרפות?
מתי לעמוד על שלי, ומתי להסכים להתמסר?
להקשיב לשיקוף. להציץ בגבורה בכאב. ולשקף אותו ברוך.
כשלמדתי בקורס מורים עמידת לוחם 1, המורה שלי אמרה לי: “אל תאבדו את עצמכן בתוך התנוחה – תשמרו על מרכז הכובד.” וזה נשמע לי כמו עצה לחיים. ולזוגיות.
בגוף כמו בנפש – סימני הדרך לאיזון
איך יודעים שאנחנו במקום טוב בזוגיות?
כמו בתנוחה נכונה: בסיס חזק – קרקע ברורה. תחושת ביטחון שגם כשקשה, הקרקע לא נשמטת. תנועה – סקרנות, זרימה, דיאלוג שלא בא להוכיח – אלא לברר. נשימה – מרווח בין המילים, רכות בין הדופקים. נוכחות – היכולת לפגוש את עצמי, וגם את האחר – מבלי לוותר על מי שאני.
תנוחת הגשר – סֶתוּ בנדה
בתנוחת הגשר – כמו בזוגיות – הגב מתקצר, הלב נחשף, אבל יש רגליים חזקות שמחזיקות. אם את נמסה לגמרי – תקרסי. אם את מתנגדת – לא תתרוממי. התרגול דורש נוכחות, הקשבה, אמון.
ואז מגיע השקט
“השלווה באה כאשר התודעה מאוזנת ומבוססת באחדות הגוף, הנשימה וההכרה.” מהבהאגווד גיטה) וכשאנחנו נוכחים כך – באיזון פנימי ובקבלה הדדית – השלווה אינה רגעית, אלא איכות שמחלחלת לכל קשר.
אהבה היא תרגול יומיומי
ט”ו באב מזכיר לנו שאהבה היא לא רק שיר רומנטי או מחווה גדולה. היא תנועה עדינה, יומיומית – בין שמירה לפתיחה, בין גבול לחיבור. ביוגה, כמו בזוגיות, כל תנוחה היא הזמנה לחקירה והתבססות של קשר: עם עצמי, עם האחר, עם העולם.
אז כן, גם היום יש ויכוחים…החיים לא הפכו מושלמים, ואני לא הפכתי לבודהה. אבל למדתי לא למהר לקצה. לא לשבור את הכלים ולברוח מהמשחק. למדתי שאפשר להתווכח גם בשקט. לנשום לפני שאני עונה. להישאר – גם כשהלב רועד – מתוך בחירה, לא מתוך פחד. כי גם בתוך חיכוך – יש הזדמנות לחיבור. ואולי זה כל מה שאנחנו באמת צריכים ללמוד – להיות שם. לגמרי. עם לב פתוח, גב חזק, ונשימה שמחברת בין שנינו.
חיבוק ואהבה – בינינו, ובין כל עם ישראל,
בתקווה לבשורות טובות ושנה פורייה,
יעל כהן
